דף הבית > אקדמות מילין > גיליון כ"ו
אקדמות מילין

אקדמות מילין: גיליון כ"ו

"כיום, כאשר מקובל שישיבה של נשים וגברים יחד בחוג המשפחה אינה בגדר פריצות ולא עוד אלא שהיא נתפסת כנאה, נראה שגברים ונשים שנקבעים יחד לסעודה יכולים לזמן, ולפי כמה מהדעות אף חייבים לעשות כך".


במילים האלה מסכם יונתן גרשון, תלמיד בישיבת הר עציון, מאמר מקיף העוסק במקורותיהן של הלכות זימון ובאפשרות לצרף נשים לזימון – ולו בחוג המשפחה המצומצמת. מאמר זה והתגובות הנלוות אליו, שכתבו הרבנית מיכל טיקוצ'ינסקי, הרב יעקב מדן והרב אליעזר מלמד, עומדים במוקד גיליון זה. הן הכותב הן המגיבים דנים בסוגיה ממבט רחב ועוסקים כל אחד בדרכו בהשלכות שיש לנושא זה על מעמדן של נשים בהלכה. השאלות שמתעוררות הן: האם ההיתר לצרף נשים לזימון בחוג המשפחה ייצור מדרון חלקלק שיתיר כניסת נשים למערכות דתיות נוספות? האם השמרנות ראויה כאן, ויש לה מקום, או שמא היא חרב פיפיות הגורמת להתנתקות ממצוות הזימון המקורית?


לקראת חג הפסח – חזי כהן סוקר במאמרו 'מה בין הפסח בשמות לפסח שבדברים?' את הסתירות ואת המתחים בין תיאורי החג ומצוותיו בשני הספרים ומציע פתרון לסתירות אלה בדרך פרשנית חדשה המכונה "שיטת התמורות".


סוגיות הלכתיות, משפטיות וחברתיות שונות הנוגעות לקשר שבין הלכה למדינה מטרידות את הציבור הישראלי ואת ציבור שומרי ההלכה בכללו. סוגיות אלה עולות שוב ושוב לכותרות, ומבליטות פערים בין תפיסות ועמדות שונות בחברה הישראלית שעלולים להביא לפילוגה. מאמרו של הרב ד"ר יהודה ברנדס 'בכל שעריך' קורא לחידוש מערכת משפט התורה בישראל, ומצביע על דרכים להשבת מערכת משפט זו באופן שלא יפגע במרקם החברתי הישראלי אלא יתרום לו. מאמרו של פרופ' נדב שנרב "כי אין משפט", עוסק אף הוא בנושא המשפט העברי במדינת ישראל ומתמקד בקושי להציע "דין תורה" כאפשרות מעשית.


"אין גוזרים גזרה על הציבור, אלא אם כן רוב הציבור יכול לעמוד בה". במאמר העוסק במעמד החכמים ובסמכות הציבור דן פרופ' יעקב בלידשטיין באמירה זו ומצביע על ההדדיות ועל שיתוף הפעולה המאפיינים את זיקת הציבור לחכם ביצירה ההלכתית.


בחודשים האחרונים סערה וגעשה החברה הישראלית בכלל והחברה הדתית בפרט נוכח מכתבי רבנים בנושאים רגישים, כגון היחס לנוכרי או היחס לרב שסרח. במאמר המשרטט את התנועה המתקיימת בתוך הציונות הדתית בין ציונות למודרנה ומצביע על שני הקטבים שהציונות הדתית נקרעת ביניהם, מתאר ד"ר אמנון שפירא את התהליכים המתרחשים בימים אלה ממש בין החרד"ל לבין האורתודוקסיה המודרנית, מסכם שיטות שונות לחלוקה בין הקטבים הללו ולבסוף מצביע על צורך תורני ולאומי בהתארגנות מחודשת מצד האורתודוקסיה המודרנית כדי להיאבק על עמדותיה ביהדות ובציבוריות הישראלית.


הכול מכירים את מפעלו העצום של החפץ חיים בהלכות שמירת הלשון. תמיהה היא שכמעט לא מצאנו התנגדות למפעל עצום ומחודש זה מצד הפוסקים וגדולי הדור. אדרבה, נראה שהחפץ חיים התקבל על רוב הציבור והפוסקים כאוטוריטה ההלכתית המוסמכת והמוסכמת בעניין לשון הרע ורכילות. במאמרו 'הלכות רכילות – קריאה ביקורתית חדשה בשיטת ר' ישראל מאיר הכהן מראדין בספרו 'חפץ חיים'' עושה עידו פכטר את שלא עשו אחרים, ומציע קריאה בהלכות לשון הרע ורכילות שאינה עולה בקנה אחד עם שיטת החפץ חיים.


קריאה חדשה שמפרה ומאתגרת את חקר התלמוד היא הקריאה המגדרית. במאמרה 'סיפורו של צער נשי' מציעה ד"ר ענבר רווה קריאה מגדרית בסיפור יהודית אשת רבי חייא.

 

ולבסוף, מתוך זיקה למפעלו העצום של הרב עדין שטיינזלץ שהגיע בשנה זו לסיומו עם הדפסת הכרך האחרון של התלמוד המבואר כותב ד"ר אבריאל בר-לבב על התפתחותם של הספרייה והספר בהיסטוריה היהודית.

 

יותר מביקורת


בגיליון זה שינינו מעט ממנהגנו וטשטשנו את ההבחנה הבולטת בין מאמרי הגות לבין מאמרי ביקורת ספרים. ארבעה מאמרים יש בגיליון זה שעניינם ביקורת על ספר, מהם שניים שחורגים ממסגרת מצומצמת זו ובאמצעות הביקורת הם מעמידים משנה שלמה. מאמרו של פרופ' דוד הנשקה דן בסוגיה ההלכתית והמוסרית של סירוב פקודה בעקבות ההתנתקות, ועושה זאת דרך כתיבת ביקורת על ספרו של הרב יובל שרלו שו"ת ההתנתקות. הביקורת חושפת פער רעיוני ורוחני בין גישותיהם של השניים בסוגיות של דמוקרטיה, הלכה ומוסר. במאמרו 'תהום אל תהום קורא' כותב ד"ר דניאל שליט על ספרו החדש של ד"ר ברוך כהנא שבירה ותיקון. האם מותר להפוך את גאולת הנפש לפסיכותרפיה? את המשפט העצמי ל"תקינות נפשית"? את מבנה הנפש האלוהית ל"מודל חסידי לפסיכותרפיה קלינית"? האם מותר להציג את הגילויים החסידיים כ"הנחות" או "טענות", את המבנים המתגלים לעין ההכרה העליונה כ"תאוריות"? – שאלות אלה מעמיד ד"ר שליט לפתחה של האסכולה הפסיכולוגית-יהודית כולה, שד"ר ברוך כהנא וכן מורו, פרופ' מרדכי רוטנברג, הם מהבולטים שבמייצגיה. פרופ' מרדכי רוטנברג הנזכר כותב בגיליון זה ביקורת פילוסופית-דתית קצרה על ספרו החדש והחשוב של פרופ' דוד הלבני שבירת הלוחות: תאולוגיה יהודית לאחר השואה. רוטנברג חולק על הלבני וטוען ששיטתו הרעיונית קרובה בשורשה לעמדה הנאו-אפלטונית המסבירה את הרוע כהיעדר נוכחותו של האל, ומשחררת את הקדוש ברוך הוא בקלות – שהוא מכנה אותה "בלתי נסבלת" – מאחריותו לעולם בימי השואה. אחרונה חביבה במחלקת ביקורות הספרים ניצבת ביקורתו של נרי אריאל על ספרו של דניאל בויארין Socrates and the Fat Rabbis. למרות הביקורת הנוקבת והמנומקת שלו על הספר טוען אריאל כי חשיבותו רבה, מפני שהוא מעלה אצל הקורא תהיות חשובות על קשרים בין ספרויות והקשרי ידע ותרבות שונים שיש בהם כדי להפרות את חקר התלמוד.


קריאה מהנה
ופסח כשר ושמח,
העורכים

לתוכן עניינים: גיליון כ"ו