דף הבית > אקדמות מילין > גיליון ל׳
אקדמות מילין

אקדמות מילין: גיליון ל׳

 "לדעתי אין שום אפשרות לדון דיון אינטליגנטי בזהות יהודית", כותב ד"ר מיכאל אברהם במאמרו המתפרסם בגיליון זה, "ובוודאי לא להגיע להכרעות לגביה, וזה גם לא ממש חשוב. אם מדובר בקונוונציה, אז מדוע להתווכח על הסכמים? יחתום כל אחד על ההסכמים שנראים לו. אם מדובר במטפיזיקה, איני רואה כיצד היא נגישה לדיון וויכוח".


על אף דבריו אלה, ולרגל גיליון השלושים של אקדמות, אנו שמחים להציג בפניכם גיליון נושא מיוחד העוסק בזהות יהודית בת זמננו. לגיליון זה הצטרפו כמה וכמה כותבים שלא כתבו קודם לכן בכתב העת, וכל אחד מהם כתב על הנושא מזווית שבחר. יש מי שבחרו לכתוב על הנושא מנקודת מבט אישית, היו שבחרו לכתוב על הנושא מבחינה אקדמית-מחקרית והיו ששילבו בין השניים. בפתחו של הגיליון משרטט פרופ' בנימין איש שלום קווים לדמותה של תאולוגיית-ריבונות, הנצרכת ומתבקשת עבור זהות יהודית קולקטיבית שעברה תמורות היסטוריות. עוד בעניין שאלות של זהות וריבונות: מאמרו של ד"ר תומר פרסיקו הקדים מעט את המציאות הדרמטית בהר הבית. המאמר עוסק בתהליכי זהות בקרב הדת היהודית וציבור מאמיניה בישראל, ונכתב חודשים אחדים לפני שיהודה גליק נורה ונפצע אנושות בעקבות פעילותו למען עליית יהודים להר.


"אני יהודי. מאוד יהודי", כותב הסופר אמיר גוטפרוינד במאמרו בגיליון. "זהותי היהודית ניכרת במשיכה לכתבי הקודש ובראשם התנ"ך. בהערצה לתרבות הלמדנית מראשית הזמנים ועד ימינו. בהתלהבות מהשילוב הלא לגמרי קוהרנטי בין שמרנות מופלגת המובנית בתוך היהדות ובין החתרנות המתמדת מול כל רעיון או תרבות או שיטה מחשבתית. ואף שאיני מאמין באל בורא עולם אני חש סיפוק רב מהעובדה שהיהדות היא ערש המונותאיזם... אני סוג של 'נושא לפיד' המעביר הלאה אל הדורות הבאים דבר מה שצורתו החיצונית כבר אינה ברורה לי, אבל אני מעביר אותו לילדיי משום שאני יודע שיש דבר מה חשוב ומופלא בתוכי-תוכו. מה אצליח להעביר כשאיני פוקד את בתי הכנסת ובקושי יודע מה עושים עם תפילין? מה אצליח להעביר כשאני מסתייג מכל כך הרבה דברים המתרחשים ביהדות של היום? אני מצהיר בביטחון רב – איני יודע..."


אורח מיוחד בגיליון הכותב על הזהות היהודית מחוצה לה הוא פרופ' מנואל דוארטה דה אוליביירה, המשתמש במשנתו של מרטין בובר כדי לומר דברים עכשוויים על זהות יהודית בת הזמן הזה. בדבריו הוא רומז לשליחות ולתפקיד המוטלים על היהודי, מכוח ברית סיני, ומזהיר מפני גלישה למקומות מסוכנים של לאומיות – כעבודת מולך. מתארים איש בדרכו מצוי ורצוי בהתפתחות הזהות היהודית. "לזהות היהודית [יש] תפקיד חיוני מאין כמותו דווקא מבחינת ההתמודדות האוניברסלית עם שאלות היסוד של האנושות", כותב העיתונאי והחוקר יאיר שלג דברים ברוח דומה, "שהרי לב הקיטוב הערכי של האנושות... הוא בין תפיסה דקדנטית, המקדשת את היצר ומתעלמת לא רק מקדושה אלא לעתים קרובות גם מאתיקה בסיסית, לבין תפיסה פונדמנטליסטית, המעלה על נס קדושה המנותקת מצורכי החיים, ולעתים קרובות אף מקפדת בקלות רבה את החיים עצמם לטובת הקדושה הדתית (מימי המולך העתיקים ועד פולחן טרור המתאבדים של דורנו)". את הכיוון הזה ממשיך גם ד"ר דרור בונדי, שכדרכו מאיר את שאלת הזהות מנקודת מבטו של אברהם יהושע השל. "ראיית היהדות כזהות קבוצתית עלתה כפורחת במאה העשרים. התפתחותם של מדעי החברה, עלייתן של מדינות הלאום, נפילת מחיצות הגטו, המהפכה הציונית ונוראות השואה – כולם דחקו ביהודי לגבש לו זהות, מובחנת ומנוסחת. ואולם אברהם יהושע השל חש שהשואה שהתחוללה במאה העשרים מחייבת את היהודי דווקא לחיות יהדות החורגת מכבליה של זהות, יהדות בעלת רלוונטיות אוניברסלית". דיון על מידת האוניברסליות והפרטיקולריות של הזהות היהודית מציע ד"ר רומן סוחולוצקי, המקדיש את מאמרו לתולדות הקוסמופוליטיות והשתקפותה בתרבות היהודית.


"עלינו לכרות מחדש ברית עם האנושי", טוען האמן נתנאל בולג, "עלינו לשוב ולבחון בעין אוהדת את רוח האדם, אף על פי שזו משימה שתיאלץ לעמוד במתקפה בלתי פוסקת של ציניות". יערה ענבר כותבת על "ההכרח לשמור בתוך הזהות שלנו את הגוריוּת: את הילדות – שהיא שמירת הקִרבה התמידית אל השורש, ואת הילדיות – שהיא אֵם המשובה, הסקרנות והחשק. הילד מרגיש כל העת את נוכחותם של הוריו בתוכו, גם כאשר אינם לידו פיזית. חבל הטבור עדיין מרצד סביבו, ודווקא לכן – מתוך הביטחון הקיומי הזה של היותו נטוע ושייך – הוא אינו מפחד להתרחק, לרוץ קדימה". ומה על הזהות היהודית הנשית בת זמננו? הרבנית ד"ר מיכל טיקוצ'ינסקי כותבת על מה שהיא מכנה "זהותן הבדויה של הנשים בדורנו". במאמרה יוצאת הכותבת נגד "זהות המבוססת על אימוץ התכתיב הכפוי על הנשים מצד העולם ההלכתי". אימוץ זה, לדעתה, "יוצר 'תודעה כוזבת', קרי הזדהות עם עולם ערכים חיצוני שמניח הנחות שונות על הזהות הנשית, הנחות שאינן עולות בקנה אחד עם האינטרסים שלהן". על שאלות של זהות בתוך המגזר הדתי כותב הסוציולוג ד"ר שלמה פישר, המשווה בין שתי זהויות אורתודוקסיות: האורתודוקסיה ה"מרכזית" בארצות הברית והציונות הדתית בישראל, בעזרת השוואתם של שני עיתונים פופולריים – מקור ראשון בישראל והג'ואיש פרס האמריקני.


ד"ר אבנר דינור מבקש במאמרו "לקראת חילוניות מאמינה" לנתק את הקשר בין חילוניות לאתאיזם: "תאולוגיה חילונית טוענת שהתופעה הדתית והאמונה באלוהים רחבות ועמוקות בהרבה מאותו תחום שעליו השתלט המדע. האמונה באל כללה לאורך כל המסורת היהודית ממד אתי מובהק – אמונה בטוב מוחלט ובציוויים המחייבים של טוב זה, אמונה הנחוצה מאוד בעידן שבו האמת הפכה יחסית, והפוליטיקה הפכה לאומית וקפיטליסטית".


דמות בדויה-מפתיעה מצפה לקוראים בתוך מאמרו של ד"ר ברוך כהנא – "זהות וההתמודדות עם הצל התרבותי: הארי פוטר כמקרה מבחן". במאמרו כותב כהנא על זהותו כבן לשתי תרבויות – התרבות היהודית והתרבות המערבית, ועל הדרך לשמר את שתיהן. יאיר אסולין כותב במאמרו על זהות המורכבת מאהבה ומיראה. "הזהות היהודית החדשה", לדבריו, נשענת על אהבה בלבד: "זהות יהודית שכל הזמן 'יודעת'... כזו שברור לה מה האמת, כזו שברור לה לאן הולכים ומתי". בדורנו, הוא טוען, יש לשמר את היראה ואת הספק.


אנו מקווים שתפיקו הנאה ותועלת מהקריאה במאמרים המרתקים בגיליון שלפניכם, ולאקדמות אנו מאחלים עוד שנים רבות של יצירה ואתגר, בין בפורמט הוותיק המוכר בין בגלגולים חדשים שבהם יראה אור.

 

דוד ענקי וחיותה דויטש

לתוכן עניינים: גיליון ל׳