A PHP Error was encountered

Severity: Notice

Message: Undefined variable: lang

Filename: inc/common.php

Line Number: 10

בית מורשה - מאמרים: פרשת השבוע - במדברשתי חצוצרות
דף הבית > מאמרים > פרשת השבוע > במדבר
מאמרים

בהעלותך: שתי חצוצרות /

הרב ד"ר יהודה ברנדס

שתי חצוצרות היו, לא פחות ולא יותר, ושתיהן זהות: "חצוצרות, מיעוט חצוצרות שתים. או אם רצה להוסיף מוסיף? תלמוד לומר 'שתי חצוצרות' שלא להוסיף ושלא לגרוע. שתי חצוצרות, שיהו שוות במראה ובקומה ובנוי". דווקא כסף, ולא זהב. החצוצרות שימשו לשני תפקידים: למקרא העדה ולמסע המחנות. כשתקעו באחת – התכנסו רק הנשיאים, בשתים – נסעו המחנות. ונבדלות התקיעות: למקרא העדה – "ותקעו", למסע המחנות "הריעו". גם אחרי עידן המחנה, בארץ ישראל, יהיו שני תפקידים לחצוצרות: תקיעה – בימי שמחתכם ומועדיכם, תרועה – כשיוצאים למלחמה.


המעבר מן הממד הריאלי-שימושי לממד הסמלי-טקסי ורעיוני, מתבקש מן הניסוח המחייב של התורה. אילו מטרת החצוצרות היתה שימושית בלבד, לא היה צריך להגדיר את מספרן במדויק או את החומר ממנו הן עשויות והאופן שבו הן אמורות להעשות – "מקשה תעשה אותן". יתר על כן, כלל לא היה צריך לדרוש חצוצרות כאמצעי קריאה לכינוס העם. וכי ציותה התורה באילו כלי נשק להלחם בעמלק? מדוע יש לצוות באיזה כלי צריך להריע כדי לכנס את העם? התורה אפילו לא ציותה מהם בדיוק הכלים שבהם ינגנו הלויים במקדש. הצו המדויק של החצוצרות, מזמין פרשנות סמלית-רעיונית.


הפרשנים מציעים שני נימוקים לכך שהחצוצרות היו עשויות כסף. הסבר אחד – התורה חסה על ממונם של ישראל, הסבר אחר – שלא להזכיר חטא העגל, בעת שנזכרים לרצון לפני ה'. שני ההסברים תואמים את שני התפקידים: התקיעה לכינוס העדה נראית ענין שימושי ומעשי, ולכן הטעם ההולם לבחירה בכלי כסף הוא הרצון לבטא את החסכון הכספי. אמנם, יש עדיין צורך להסביר אימתי התורה חסה ואימתי לא – שהרי רבים מכלי המשכן עשויים זהב, ולא חסו בהם על ממונם של ישראל. הרעיון של החסכון מתאים יותר לחצוצרה ככלי שימושי ולא ככלי עבודה של המקדש, שהרי במקדש טוענים טענה הפוכה כדי להצדיק את ריבוי הזהב: "אין עניות במקום עשירות". הטעם האחר, של הזכרון, התעוררות מידת הרחמים והזהירות מהזכרת חטא העגל, מתאים לחצוצרות הזכרון, אלו שנועדו "לזכרון לפני ה' א-להיכם".


רש"ר הירש מטעים את השויון בין החצוצרות: כיון שהן משמשות לכינוס העם, הן מצביעות על שויון הערך והחשיבות. האחת הקוראת לנשיאים, האחרת הקוראת לכלל העדה והקריאה של שתיהן בצירוף לכל העם – כולם שוים לפני ה'.


הדיוק "ועשית לך שתי חצוצרות" מביא את המדרש להגביל את צו חצוצרות הכסף למשה רבנו בלבד. ולפי זה ניתן טעם נוסף לחצוצרות אלו – כבוד מלכות מיוחד של משה רבנו. פסוקי ההרחבה, המגדילים את טווח הזמן ומרחב השימושים: "וביום שמחתכם ובמועדיכם", ו"כי תבואו מלחמה בארצכם", מביאים את המדרש להרחיב את מצות התקיעה בחצוצרות למרחבים נוספים: בעת צרה ותענית ולא רק במלחמה, לאו דווקא בכינוס כלל העדה ולא רק במקדש. בכך מתרחב גם הגיוון ההלכתי: אימתי מריעים ואימתי תוקעים, מתי בחצוצרות ומתי בשופרות – ומתי רק מתריעין בפה, בתפילה וזעקה. מה הדין במקדש ומה בגבולין.


כאשר הפעולה המעשית-שימושית מעוצבת כמצות ה', היא נחשבת ככל מצוה ממצוות התורה. התרועה בחצוצרות בעת צרה ובזמן מלחמה, מתפרשת כמצות עשה מתרי"ג מצוות. זוהי דרגה נוספת בהפיכת הפעולה השימושית של זימון העם באמצעות כלי נשיפה עז, ל"מעשה מצוה". מתוך כך מתהפכים היוצרות – הצורך לכנס את העם הופך לצורך משני, שהרי את הפעולה המעשית הזאת ניתן להשיג גם באמצעים אחרים. גיוס מילואים בימינו לא נעשה באמצעות חצוצרות כסף, אלא בכלים משתכללים והולכים של מדיה. היעילות של שתי חצוצרות מוטלת בספק מול צופרי האזעקה, הכריזה בכל כלי התקשורת והזימון האישי במכשירים הסלולריים. התקיעה בחצוצרות אינה מיועדת עוד למטרה השימושית אלא בעיקר למטרה הרוחנית של הרעדת לב העם – "היתקע שופר בעיר והעם לא יחרדו", של החדרת בטחון ואומץ לב, ושל הזכרה לפני ה' והזכרות בו, ככל הדרשות הידועות ממצות השופר בראש השנה.


ככל שאנו מתרחקים והולכים מפשוטו של מקרא ומן ההקשר ההיסטורי הראשוני של הכתובים בזמנם, מעמיקה והולכת התפיסה הרוחנית והסמלית, ההגותית והרזית של מצות החצוצרות, ומתמעט והולך השימוש הריאלי שלהן. מבחינתנו, הרגילים בקול שופר של ראש השנה, ובדרשות על משמעותה של המצוה, הרי זה חידוש ש"אין מקרא יוצא מידי פשוטו" וישנה גם משמעות ראשונית, ריאלית ופשטית של החצוצרות כאמצעי תקשורת. אפשר ללמוד מכאן גם באופן כזה: כשם שהחצוצרה שהיתה אמצעי תקשורת וכלי נגינה מקובל בכל העולם העתיק, יכולה להתקדש בתורה ולהיות מכשיר של מצוה וכלי טעון במשמעויות רוחניות רבות, כך גם חפצים ואביזרים בני זמננו, כלי תקשורת או כלי נגינה, יכולים בשימוש נכון ובהקשר המתאים יכולים להפוך להיות נשאים של קדושה ותורה.