A PHP Error was encountered

Severity: Notice

Message: Undefined variable: lang

Filename: inc/common.php

Line Number: 10

בית מורשה - מאמרים: פרשת השבוע - בראשית ערבות יהודה לדורותיה
דף הבית > מאמרים > פרשת השבוע > בראשית
מאמרים

ערבות יהודה לדורותיה /

הרב ד"ר בני לאו

בפרשת השבוע, "מקץ" מתארת התורה את גלגולי אחי יוסף למצרים, בעקבות הרעב שבארץ כנען. הם מוצאים עצמם במבוכה מול השליט המתנכר להם וחושד בהם בריגול. הם חוזרים הביתה ללא שמעון (הנתון בבית העצורים, בידי יוסף) ומוזהרים שלא לחזור למצרים ללא אחיהם הקטן בנימין. יוסף מעמיד את המשפחה כולה במבחן האחווה. ראובן, בכור האחים, נכשל במנהיגותו כשהציע ליעקב הצעה אכזרית: "את שני בני תמית אם לא הביאותיו אליך". רצונו בודאי טוב אך מעשיו אינם רצויים. בשלב זה נכנס יהודה, שחזר משנות נכר בעדולם, ותופס את מקומו כמנהיג בית יעקב (פרק מג):


וַיֹּאמֶר יְהוּדָה אֶל יִשְׂרָאֵל אָבִיו שִׁלְחָה הַנַּעַר אִתִּי וְנָקוּמָה וְנֵלֵכָה וְנִחְיֶה וְלֹא נָמוּת גַּם אֲנַחְנוּ גַם אַתָּה גַּם טַפֵּנוּ: אָנֹכִי אֶעֶרְבֶנּוּ מִיָּדִי תְּבַקְשֶׁנּוּ אִם לֹא הֲבִיאֹתִיו אֵלֶיךָ וְהִצַּגְתִּיו לְפָנֶיךָ וְחָטָאתִי לְךָ כָּל הַיָּמִים:

יהודה מעמיד עצמו כשליח. זו עמידה חדשה. תודעת השליחות מוציאה את האדם מעצמו הפרטי ובוחנת את ייעודו. כשליח הוא עומד באיתנות ומבטיח לשאת באחריות: "אנכי אערבנו מידי תבקשנו". זוהי פסגה של מנהיגות. מעקב אחרי יהודה מראשיתו מבהירה את עוצמת המנהיגות שהוא מגלה כאן.
הפעם הראשונה שבה התורה מצטטת את דברי יהודה היא בזמן מכירת יוסף. לאחר זריקת יוסף לבור (בעצת ראובן) מתיישבים כל האחים לאכול לחם (כשברקע צועק יוסף להצלה, והם אינם שומעים). מרחוק מתקרבת אורחת סוחרים בדרכם לדרום. אז נשמע קולו של יהודה (פרק לז):


וַיֹּאמֶר יְהוּדָה אֶל אֶחָיו מַה בֶּצַע כִּי נַהֲרֹג אֶת אָחִינוּ וְכִסִּינוּ אֶת דָּמוֹ: לְכוּ וְנִמְכְּרֶנּוּ לַיִּשְׁמְעֵאלִים וְיָדֵנוּ אַל תְּהִי בוֹ כִּי אָחִינוּ בְשָׂרֵנוּ הוּא וַיִּשְׁמְעוּ אֶחָיו:

המילים הראשונות היוצאות מפיו הן "מה בצע". רש"י מבאר שהמילה "בצע" קשורה תמיד לכסף. מה יצא לנו מזה? מה נרוויח? הבצע מניע את הצד האפל שבאדם. במקום שיש בצע אין רחמים. בספר תהילים (פרק י) מתוארים אנשי הבצע האורבים בדרך לנזקקים:


יֵשֵׁב בְּמַאְרַב חֲצֵרִים בַּמִּסְתָּרִים יַהֲרֹג נָקִי עֵינָיו לְחֵלְכָה יִצְפֹּנוּ: יֶאֱרֹב בַּמִּסְתָּר כְּאַרְיֵה בְסֻכֹּה יֶאֱרֹב לַחֲטוֹף עָנִי יַחְטֹף עָנִי בְּמָשְׁכוֹ בְרִשְׁתּוֹ:

אנשי השוק האפור מחפשים הזדמנות למצוץ את דמם של החלשים המטים ליפול. הבצע מדרדר את החברה לתהומות. גם ירמיהו הנביא משתמש ב"בצע" כדי לתאר את שנוא נפשו, המלך יהויקים (ירמיהו פרק כב):


כִּי אֵין עֵינֶיךָ וְלִבְּךָ כִּי אִם עַל בִּצְעֶךָ וְעַל דַּם הַנָּקִי לִשְׁפּוֹךְ וְעַל הָעֹשֶׁק וְעַל הַמְּרוּצָה לַעֲשׂוֹת:

חברה שלכודה בתרבות של בצע לא תשרוד. כל אחד בוצע את הנתח שלו ונושך את חלק חברו.
ההיפוך של הבצע היא הערבות. יהודה (בזכות תמר שהעמידה אותו על רגליו המוסריות) מתהפך ומשנה את שפתו. ממשפט הפתיחה האומר "מה בצע" הוא הופך למנהיג העומד מול אביו ואומר "אנכי אערבנו". גם בפרשה הבאה, כשיעמוד מול יוסף המבקש לקחת את בנימין, יאמר יהודה את אותן המילים: "כי עבדך ערב את הנער". יוסף לא היה צריך לשמוע יותר מזה. הערבות היא התשתית לאחווה במשפחה.


כבכל שנה, גם השנה פרשת מקץ מצטלבת עם ימי החנוכה. גבורת האחים, גיבורי התהילה, אינה נלמדת דייה. בכל תולדות עם ישראל לא נרשם פרק גדול כל כך של מסירות נפש להצלת העם ולגאולתו. בין פרקי ההוד של מלחמות המקבים (מקבים א פרק ט) מתועד אחד הקרבות הקשים ביותר שבהם עמדו צבאות יהודה המקבי, עם שלשת אלפים לוחמים, מול צבאו של דמטריוס המונה עשרים אלף לוחמים ואלפיים פרשים. חייליו של יהודה נרתעו ונמלטו מן המערכה. נותרו רק שמונה מאות איש. הוא ניסה לדרבן את הלוחמים המועטים, אך הם מיואשים: "לא נוכל, אך אם נציל את נפשותינו." תגובתו של יהודה חדה וחריפה:


חלילה לי מעשות כדבר הזה, לנוס מפניהם. ואם קרב זמננו ומתנו בגבורה למען אחינו ולא נותיר עוון על כבודנו.

זוהי תמצית תורת הערבות. אדם חי לא רק למען עצמו אלא למען אחיו בכל מקום שהם. יהודה נלחם עם יתר הגיבורים עד שמת מות גיבורים, אך מורשתו הוטמעה ונצרבה בעומק התודעה של בניו לדורות.

לאחר מלחמת ששת הימים קיבל יצחק רבין ז"ל תואר ד"ר לשם כבוד באוניברסיטה העברית. בנאומו הוא פרס את תולדות הגבורה של צבאות העם היהודי לדורותיהם. בתיאורו את לוחמי מלחמת ששת הימים אמר:


התעלותם של לוחמינו לא בזכות הברזל באה אלא בזכות התודעה של שליחות עליונה, של הכרה בצדקת עניננו, של אהבה עמוקה למולדת ושל הכרת התפקיד הקשה שהוטל עליהם - להבטיח קיום האומה במולדתה, לקיים - ואפילו יהיה זה במחיר חייהם - זכותו של עם ישראל לחיות חייו במדינתו - חופשי עצמאי בשלום ובשלווה.