A PHP Error was encountered

Severity: Notice

Message: Undefined variable: lang

Filename: inc/common.php

Line Number: 10

בית מורשה - מאמרים: פרשת השבוע - דבריםענוי המן
דף הבית > מאמרים > פרשת השבוע > דברים
מאמרים

עקב: ענוי המן /

הרב ד"ר יהודה ברנדס

לפי דבריו של משה רבנו בפרשת עקב, אכילת המן לא היתה תענוג גדול. וזאת, בלשון המעטה. כך תיאר משה את עינוי המן בפרשתנו:  וְזָכַרְתָּ אֶת כָּל הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר הוֹלִיכֲךָ ה' אֱלֹהֶיךָ זֶה אַרְבָּעִים שָׁנָה בַּמִּדְבָּר לְמַעַן עַנֹּתְךָ לְנַסֹּתְךָ לָדַעַת אֶת אֲשֶׁר בִּלְבָבְךָ הֲתִשְׁמֹר מִצְוֹתָיו אִם לֹא:  וַיְעַנְּךָ וַיַּרְעִבֶךָ וַיַּאֲכִלְךָ אֶת הַמָּן אֲשֶׁר לֹא יָדַעְתָּ וְלֹא יָדְעוּן אֲבֹתֶיךָ לְמַעַן הוֹדִיעֲךָ כִּי לֹא עַל הַלֶּחֶם לְבַדּוֹ יִחְיֶה הָאָדָם כִּי עַל כָּל מוֹצָא פִי ה' יִחְיֶה הָאָדָם:  הַמַּאֲכִלְךָ מָן בַּמִּדְבָּר אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּן אֲבֹתֶיךָ לְמַעַן עַנֹּתְךָ וּלְמַעַן נַסֹּתֶךָ לְהֵיטִבְךָ בְּאַחֲרִיתֶךָ: המן אינו אוכל מוכר, "לא ידעון אבותיך", ולכן אכילתו היא בבחינת עינוי והרעבה. המן הוא "מוצא פי ה'", בניגוד ללחם שמעורבת בו גם העשיה האנושית ולכן הוא טעים וערב יותר לאדם. שתי המעלות של המן אינן קשורות כלל לערכו כמזון. אלו הן: ההשגה הרוחנית שהוא מקנה: "כי על מוצא פי ה' יחיה האדם" והטובה שיזכו בה לעתיד לבא, "באחריתך" בזכות עמידתם בנסיון. 

 

בדבריו אלו, מאשר משה רבנו את תלונות המתאוננים שטענו כנגד המן בפרשת בהעלותך:  וְהָאסַפְסֻף אֲשֶׁר בְּקִרְבּוֹ הִתְאַוּוּ תַּאֲוָה וַיָּשֻׁבוּ וַיִּבְכּוּ גַּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמְרוּ מִי יַאֲכִלֵנוּ בָּשָׂר:  זָכַרְנוּ אֶת הַדָּגָה אֲשֶׁר נֹאכַל בְּמִצְרַיִם חִנָּם אֵת הַקִּשֻּׁאִים וְאֵת הָאֲבַטִּחִים וְאֶת הֶחָצִיר וְאֶת הַבְּצָלִים וְאֶת הַשּׁוּמִים:  וְעַתָּה נַפְשֵׁנוּ יְבֵשָׁה אֵין כֹּל בִּלְתִּי אֶל הַמָּן עֵינֵינוּ: 

 

מלשון התורה בפרשת בהעלותך משתמעת ביקורת חמורה על המתאוננים הללו. הם מכונים "האספסוף אשר בקרבו", והם שהיטו את לבו של שאר העם. הם מואשמים בתאוה, ובקשת האוכל הזכור להם ממצרים מוצגת באופן מעורר גיחוך: האם באמת שכחו את סבלותיהם במצרים והם מתגעגעים לארוחות החינם שם? התורה מגיבה לתלונותיהם בדברי שבח על המן: "וְהַמָּן כִּזְרַע גַּד הוּא וְעֵינוֹ כְּעֵין הַבְּדֹלַח:  שָׁטוּ הָעָם וְלָקְטוּ וְטָחֲנוּ בָרֵחַיִם אוֹ דָכוּ בַּמְּדֹכָה וּבִשְּׁלוּ בַּפָּרוּר וְעָשׂוּ אֹתוֹ עֻגוֹת וְהָיָה טַעְמוֹ כְּטַעַם לְשַׁד הַשָּׁמֶן". מכך משתמע שהמן היה מעדן מלכים. אולם מדברי משה בפרשתנו עולה שתלונתם דווקא היתה מוצדקת, שהרי משה מודה שהיו מעונים ורעבים. באשר המן אינו אוכל, אלא בבחינת נשיאת עיניים לשמים. במבט לאחור, אחרי ששמענו את דברי משה בספר דברים, אפשר להבין שפנייתו הנסערת אל ה' בעקבות דברי המתאוננים נבעה כבר אז מכך שבמידה מסוימת הזדהה עם תלונות העם:  וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל ה' לָמָה הֲרֵעֹתָ לְעַבְדֶּךָ וְלָמָּה לֹא מָצָתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ לָשׂוּם אֶת מַשָּׂא כָּל הָעָם הַזֶּה עָלָי:  הֶאָנֹכִי הָרִיתִי אֵת כָּל הָעָם הַזֶּה אִם אָנֹכִי יְלִדְתִּיהוּ כִּי תֹאמַר אֵלַי שָׂאֵהוּ בְחֵיקֶךָ כַּאֲשֶׁר יִשָּׂא הָאֹמֵן אֶת הַיֹּנֵק עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתָיו:  מֵאַיִן לִי בָּשָׂר לָתֵת לְכָל הָעָם הַזֶּה כִּי יִבְכּוּ עָלַי לֵאמֹר תְּנָה לָּנוּ בָשָׂר וְנֹאכֵלָה: משה אינו מאשים את העם בתלונותיהם, הוא מתלונן שהושם עליו משא העם, ושאין לו מאין להשיג להם בשר. משמע – הוא אינו מערער על הדרישה הבסיסית לגיוון התפריט המדברי. ופונה אל ה' מנקודת הסכמה עם העם הבוכים ומתלוננים ומבקשים בשר. 

 

המפרשים התקשו בסתירה שבין תיאורי השבח של המן, אלו המפורשים בתורה ואחרים שהוסיפו עליהם חז"ל במדרשיהם כהנה וכהנה, לבין תיאור הגנאי שנשמע מפי משה רבנו. בעוד שמפרשים רבים ניסו לתרץ את פסוקי פרשת עקב באופן שלא תשתמע מהם ביקורת על המן ואהדה לעמדת המתאוננים, חז"ל לא נרתעו מלקבל את הדברים כמות שהם. רבי אמי ורבי אסי הציעו שני הסברים. אחד אמר שסבלם נבע מכך שלא היתה פת בסלם. כלומר, לא יכלו לשמור אוכל מהיום למחר. בכל ערב היה המזווה מתרוקן כליל, ובבוקר שלמחרת היו צריכים לקוות למתנת שמים. הרי זה ענוי וסבל ונסיון גדול לאדם, שמצריך אותו לאמונה גמורה בקדוש-ברוך-הוא, ברמה החורגת מן המצופה מבני אדם. שהרי התורה לא אסרה על שמירת אוכל מהיום למחר בשל החשש לקטנות אמונה, מעבר לדור המדבר. האחר אמר שסבלם נבע מכך שלא ראו את האוכל. אם מפני שהיה "כעין הבדולח", אם מפני שלא היתה זיקה בין המראה לבין הטעם, שהרי ניתן היה לטעום בו טעמים שונים, אך מראהו היה אחד. רב יוסף, שהיה סומא וכפי הנראה העיד מידיעתו האישית, הסביר שאכילה בלא ראיה, אינה מביאה לידי שובע.

 

המזון אינו רק פתרון לרעב. לו רצה ה' שבני האדם לא יטרחו במזונם ולא ימצאו בו סיפוק מעבר לצרכי הגוף הבסיסיים, יכול היה לברוא אותם כך שיתקיימו מן האויר. או אז, יחסם של בני האדם למזון היה כיחסם לנשימה, צורך הכרחי אך חסר היבט של תאווה או משמעות תרבותית. לחלופין, אפשר היה לספק לאנושות מזון דמוי - מן שאינו מצריך הכנה ואין לו גם תוצרי לוואי: "לחם אבירים אכל איש" – זה המן שנבלע באברים, הוא מזונם של המלאכים-האבירים. אולם לשם כך נבראו בעלי חיים – מתחת לאדם, או מלאכים שמעל לאדם. בני אדם נבראו עם מערכת עיכול כפי שהיא מוכרת לנו, ועם צורך בתזונה מורכבת, כך שמלבד הסיפוק של אבות המזון הנחוצים לקיום האנושי, כורכת התזונה גם תרבות חיים שלמה, הן בהכנתה והן באופן צריכתה, הן לגוף והן לנפש, הן בתאוות והן להבדיל בקדושה. כדי שהאדם יוכל למלא את ייעודו, לחבר את הגשמי עם הרוחני. האדמה שנלקח ממנה עם הנשמה שנפח הבורא באפיו.

 

כל המערכת הזאת נמנעה מדור המדבר למשך ארבעים שנה. 

 

וההסתכלות על המצב הזה היא דו-צדדית. מצד אחד, הרי זו הזדמנות לבני האדם להיות כמלאכים. לחיות רק על פי מוצא פי ה'. לא להזקק כמעט לשום מאמץ סביב האוכל. להתפנות לעבודת ה' בדברים שברוח ולצמצם עד למינימום את הטורח בענייני העולם הזה. לא רק טרחת המזון נחסכה מהם, גם הלבוש והנעליים: שמלתך לא בלתה מעליך ורגלך לא בצקה. זהו הצד שהלהיב את המפרשים שראו רק את פן הברכה שבמן ולא הבינו כיצד יכלו המתאוננים להתלונן וכיצד ניתן לקרוא לכך עינוי וניסיון. 

 

מצד אחר, הדרישה והציפיה מבני האדם להיות על-אנושיים היא עצמה אינה אנושית ונחשבת לעינוי ונסיון. לו רצה ה' לבראנו כמלאכים היה יכול לעשות זאת, אלא שאז היו מיותרים בעולם. הרי כבר נבראו מלאכים בתחילת הבריאה, ומה צורך יש בעוד זן של מלאכים ביום הששי? האדם נברא כבריאה שונה מהותית מן המלאך. כיצור משולב מאדמה ונשמת חיים. כמי שמסוגל לדעת את ריבונו ולמרוד בו, כבעל בחירה חופשית, וכמי שנועד לחיות בעולם הזה, לרדות בו ולכבשו. כיבוש העולם אינו רק שליטה חיצונית, כשלטון המדיני והכלכלי, אלא גם כיבוש העולמיות, החומריות והגופניות של האדם עצמו. אם אין לאדם גופניות ואין לו תאוה וענין בה, נחסר משהו יסודי מאדמיותו. הוא מוצא מן הסדר הטבעי של המין האנושי, ועל התופעה החריגה הזאת נאמר: "אשר לא ידעת אתה ואבותיך". 

 

היה צורך בהנהגה כזו לשם הכשרת העם לתקופה מסוימת. משה רבנו נזקק לכך בארבעים הימים שבהם היה בהר סיני, אליהו נזקק לכך בחלק מתקופת נבואתו, כשהתקרב לעולם של הר סיני, אולם זו אינה הדרך שמועידה התורה לבני האדם כהנהגה רצויה. אף לא כשאיפה בעולם הזה. יתכן שהמתאוננים התלוננו מעמדה נפשית פסולה, של חשק ותאווה פסולים ועל כך גערה בהם התורה ולקו ונענשו. אולם קיים פן חיובי של התאווה שאליו מתיחס משה רבנו בפרשתנו. אדם שנחסרה ממנו תאוות האכילה מתאווה לתאווה עצמה! החוסר בתאווה הוא ליקוי הנחשב לעינוי. התאווה לא נועדה לדיכוי גמור אלא לשליטה על ידי רוח האדם. להפנייתה לצרכים חיוביים, לעילויה למטרות של קדושה. על העדרה של זו מצר גם משה רבנו בדור המדבר. התיקון לכך יהיה בבוא עם ישראל לארץ ישראל, ארץ נחלי מים עיינות ותהומות יוצאים בבקעה ובהר, ארץ חטה ושעורה וגפן ותאנה ורימון, ארץ זית שמן ודבש. ארץ אשר לא במסכנות תאכל בה לחם! לא תחסר כל בה! ואכלת, ושבעת, וברכת את ה' א-להיך על הארץ הטובה אשר נתן לך.