A PHP Error was encountered

Severity: Notice

Message: Undefined variable: lang

Filename: inc/common.php

Line Number: 10

בית מורשה - מאמרים: פרשת השבוע - דברים ארבעים יום וארבעים לילה
דף הבית > מאמרים > פרשת השבוע > דברים
מאמרים

ארבעים יום וארבעים לילה /

הרבנית ד"ר מיכל טיקוצ'ינסקי

שהותו החוזרת של משה בהר לשם קבלת הלוחות השניים, דומה לשהות הראשונה הן במטרה, הן במשך הזמן והן בתיאור העדר האכילה והשתיה של משה. יחד עם זאת, ישנם הבדלים בין הלכי הרוח של משה, ואלו באים לביטוי בטעמים המקראיים השונים להמנעותו מאכילה ושתיה במשך כל התקופה. התיאור במקרה הראשון הוא: "בַּעֲלֹתִי הָהָרָה לָקַחַת לוּחֹת הָאֲבָנִים לוּחֹת הַבְּרִית אֲשֶׁר־כָּרַת ה' עִמָּכֶם וָאֵשֵׁב בָּהָר אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לַיְלָה לֶחֶם לֹא אָכַלְתִּי וּמַיִם לֹא שָׁתִיתִי" (ט,ט). ואילו במקרה השני "וָאֶתְנַפַּל לִפְנֵי ה' כָּרִאשֹׁנָה אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לַיְלָה לֶחֶם לֹא אָכַלְתִּי וּמַיִם לֹא שָׁתִיתִי עַל כָּל־חַטַּאתְכֶם אֲשֶׁר חֲטָאתֶם לַעֲשׂוֹת הָרַע בְּעֵינֵי ה' לְהַכְעִיסוֹ" (שם, יח). הימנעותו של משה מאכילה או שתיה נובעת בפעם הראשונה מהתפעלות, התעלות או ריכוז גבוה. ואילו בפעם השנייה היא נובעת ממתח וחרדה לגורלו של עם ישראל, מאובדן תיאבון הקשור בדיכוי, בדריכות ובעצב. המדרש בלשונו מיטיב לתאר את תופעת השיתוק התוקפת את מערכת העיכול בעיתות משבר או רוממות: "ומכולן לא הוצרך משה לא להכניס ולא להוציא..." (מדרש זוטא – קהלת, פר' ז).


המדרשים והפירושים השונים שהזכירו את הנהגתו זו של משה בהר הוסיפו גוונים להבנת מצבו של משה בזמן היותו על ההר ואת הסיבה שבגללה נמנע מאכילה ושתיה.


לפי אחד המדרשים משה צם בפעם הראשונה מפני הצורך בהתמדה ובסיגוף על מנת ללמוד תורה: "שנצטערת עליה כענין שנאמר (שמות לד כח) "ויהי שם עם ה' ארבעים יום וארבעים לילה" (ספרי, דברים, פי' יד) לפי מדרש אחר מדובר באיפוק ובשליטה עצמית הנובעים מנימוס: "אבון בשם רבי מאיר מתלא אמר, עלת לקרתא הלך בנימוסה למעלה שאין אכילה ושתיה עלה משה למרום ולא אכל ..." (בר"ר, וירא פר' מח). בזוהר מתוארת המלאות והשובע הרוחני כתירוץ לאובדן התיאבון: "מפני שהיה ניזון מסעודה אחרת מאותו זיו של מעלה" (מדרש הנעלם, א תולדות, קלה, ב) ובמקום אחר בזוהר מתואר משה כמי שרוקן עצמו מחשיבות עצמית על מנת שיוכל לשמש צינור לקבלת עם ישראל "שלא היה לו הנאת עצמו בעלייתו" (זוהר יתרו, עט).


מכלל המדרשים עולה כי יש מצבים שבהם הטבע האנושי מוקפא או מושבת, והאדם, שהזיז הצידה את מאפייני אנושיותו, מסוגל להפוך כולו לכלי לשליחות של הובלה והנהגה רוחנית. ההתמודדות בין המדרשים היא על תיאור ההתרחשות האנושית והתהליך הפנימי שעובר המנהיג באותם המצבים.


חלק מהמדרשים סובר שמדובר בתהליך מודע וחלקם סובר שמדובר בתהליך ספונטני, לפי אחדים מהם מדובר בתהליך טבעי ולפי אחרים - על טבעי. חלק מהם מדגישים את מסירות הנפש וחלק את ההתמסרות למשימה. חשיבות ההצבעה על התהליכים הנפשיים השונים שעובר משה בהר היא בכך ש'תקופת העיבור' הזו של משה בשבתו עם השכינה היא התקופה המכוננת את תודעת ההנהגה שלו.


ניתוח חווית העליה להר ומהותה מצביע על הכוחות שגורמים לאדם להיות חדור בתודעת משימה, ודוחפים אותו קדימה. ניתוח זה עשוי לשפוך אור על קיומם של סוגי הנהגה שונים. הוא עשוי להאיר זווית שאיננו נותנים עליה את דעתנו מספיק ולהצביע על מניעי הנהגה לגיטימיים, שונים זה מזה גם כשהם נראים כלפי חוץ כתופעה אחת.


אצל חלק ממובילי עולם התורה, העיסוק בתורה, בהוראתה ובהוראת הלכה מבוססים על שובע רוחני. אלו חשים שהקב"ה השפיע עליהם טובה וברכה, ושפע ידע והעניק להם מחינו. כחלק מאותו מאור פנים שהם חשים וחווים הם אינם מסוגלים שלא לחלוק עם הנצרכים לכך את תורתם, לתת הלאה את מה שקיבלו חינם אין כסף במתנה גמורה ובלי כל סיבה נראית לעין. אצל חלקם המניע לפעול הוא הסבל הנדרש כדי להכיל את התורה על הקשיים שבה, האימה שהיא מטילה על הבריות והדין שהיא עושה עמם. ההזדהות עם הקושי מהווה בשביל אלו כלי עבודה והם פועלים במסגרת הזו ומכוחה מעניקים ככל יכולתם לדורשי תורתם. אצל אחרים החוויה מכוננת תודעה של קיום שמעבר לאנושי, ההבנה שאנו חיים בעולם רוחני מופשט שיש בו נורמות אחרות ונימוסים שונים שעלינו לאמץ. אלו חיים בתודעת הסברה, בנתינת משמעות ובהענקת פשר תיאורטי או מיסטי לחיים. ומעבירים מסרים של תורה ככלי לשליטה ולאיפוק. העיקרון הזה עשוי להתרחב לחוויות שונות ומגוונות. חשיבותם של אלו בצירופם. בהבנה שכל ההנהגות כולן היו במשה רבינו, מפיתו אנו אוכלים וממימיו אנו שותים.

 

לע"נ דודי ישראל בן אליעזר פסטרנק ז"ל