A PHP Error was encountered

Severity: Notice

Message: Undefined variable: lang

Filename: inc/common.php

Line Number: 10

בית מורשה - מאמרים: פרשת השבוע - בראשית בושה
דף הבית > מאמרים > פרשת השבוע > בראשית
מאמרים

בושה /

הרבנית ד"ר מיכל טיקוצ'ינסקי

 "וַיִּיקֶץ נֹחַ מִיֵּינוֹ וַיֵּדַע אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לוֹ בְּנוֹ הַקָּטָן.
וַיֹּאמֶר אָרוּר כְּנָעַן עֶבֶד עֲבָדִים יִהְיֶה לְאֶחָיו" (בראשית ט, כד-כה).


יציאת נח מן התיבה מלווה בלא מעט קשיים. השתכרותו של נח מבטאת ומשקפת קשיים אלה. וכפי שמבואר בזוהר:


וא"ר יהודה מבולבל בדעתו היה נח כשיצא מן התיבה בדירתו עם החיות והרמשים והשרצים ומפני ששתה מעט יין נשכר ונתגל (זוהר חדש, א, פ' נח לח, א)


במילים ספורות וקצרות אלו קושר הזוהר בין הטראומה של נח, שהות של שנה ומעלה בבדידות ובכלוב אחד עם כלל בעלי החיים, לבין התנהגותו. חוויה כזו, כשברקע כובד משקלה של האחריות שהוטלה על כתפיו, להמשך קיומו של העולם, סופה התפרקות וקריסה של נח, בשיכרונו והתגלותו. התנהגותו משקפת את אובדן היציבות ואת אבדן עוגן הראציונליות. בניסוח של הזוהר: "מבולבל בדעתו". היא משקפת את התסכול, את אובדן הכבוד העצמי של נח, כבוד האדם שבו. מעניין שדווקא חילול כבודו של נח על ידי חם מעורר אצלו בסופו של דבר את כח החיות ואת זעקת הכבוד האבוד.


מה בדיוק עשה חם לנח? בגמרא נחלקו רב ושמואל אם חם סירס את נח או ריבעו (סנהדרין ע,א). המהר"ל מבאר באריכות את עומק הפשט שבמחלוקת הזו (באר הגולה, באר חמישי יא). לדבריו, יש רמזים בפרשיה עצמה לכך שמדובר במעשה שהוא מעבר לסתם ביזוי. השימוש במילים "את אשר עשה לו בנו הקטן" הרומזים למעשה ממש. "וירא חם" – השורש ר,א,ה משמש במקרא לערוה. מדרשי האגדה מציינים פרטים נוספים בפרשה המעידים על כך שהפגיעה בנח היתה פגיעה בכושר ההולדה. הם ציינו את העובדה שנח מקלל את כנען שהוא בנו הרביעי של חם, עובדה זו מצביעה על כך שנח חש באובדן בנו הרביעי שכבר לא יבוא לעולם. גם העונש, עבדותו של כנען, הוא תוצאה מכך שנח איבד את הבן שביקש להעמיד כמי שישמשו לעת זקנה כתפקידם של בני הזקונים, ועוד (בראשית רבה, נח, לו).


אולם, הרמב"ן סבור כי הפשט אינו מחייב את הפירוש המרחיב הזה. וכך אומר הרמב"ן:


והנה החטא שראה חם ערות אביו ולא נהג בו כבוד, שהיה ראוי לו לכסות ערותו ולכסות קלונו, שלא יגידנו גם לאחיו, והוא הגיד הדבר לשני אחיו בפני רבים להלעיג עליו, וזה טעם "בחוץ", וכן תרגם אונקלוס "בשוקא". וטעם וידע את אשר "עשה לו", שגלה חרפתו לרבים, והיה בוש בדבר. ורבותינו הוסיפו עליו חטא (עיין סנהדרין ע א):


חטאו של חם כפול לפי דברי הרמב"ן. הוא חטא בכך שלא כיסה את ערוות אביו ונתן לו להתגולל באופן שאינו מכבד אותו. והוא חטא, מפני שהלך וסיפר לכל מי שהיה מעוניין לשמוע ובכך החריף את מצבו המבייש של נח. לפי הפירוש הזה עיקר המעשה שעשה חם אינו פיזי, אלא נפשי. גם זה מעשה! חם תפס את נח בקלקלתו וברגעיו הקשים ובמקום לסייע בידו הוא עשה שימוש במצבו על מנת לבזותו ברבים. לפרסם ולהשפיל את נח בנוסף על תחושת השפלות הפנימית שנח כבר חש בעצמו.


המשנה בפרק "החובל", העוסקת בחיוב תשלום בגין בושת, מציינת כי "המבייש את הישן- חייב וישן שבייש פטור" (ב"ק פו, א). למשנה הזו שני צדדים. כבודו של האדם מתחלל גם אם הדברים נעשים מאחורי גבו ובלא ידיעתו. שאלת ערנותו לנעשה, בזמן אמת, אינה גורעת מן הנזק שנגרם לו בהשפלתו. היא נגרמת מעצם פרסום קלונו, ומידיעתם של האחרים אף אם הוא עצמו יתוודע לכך מאוחר יותר. רוב בני האדם היו שמחים להעלים פרטים על חייהם מעיני הציבור אף שהם בעצמם נאלצים לחיות עם ידיעת הפרטים הללו. הסודיות האופפת את האדם, המאפשרת לו ליצור חיץ בין החוויות האישיות שלו ובין מה שנראה לכל אדם מבחוץ היא מחסום בריא, הגבול העובר בין האדם שבבית לבין האדם שהוא ברחוב או בעבודה, הוא גבול נכון, התורם לזרימת החיים. הרצון לעצב תדמית חיצונית מסוימת היא זכות יסוד של האדם וזכותו לכבוד. העירום הוא הפכה של הצניעות הזו. של התהלכות האדם עם עצמו ובתוך עצמו. החלק השני של המשנה אף הוא חשוב. 'ישן שבייש פטור' מפני שהגורם לבושה נעוץ בכוונת הזדון. עצם הניצול והבגידה שמעבר לחשיפה של האישי הוא תוספת של פגיעה על פגיעה.


בספרו 'לא אירא רע' מתאר נתן (אנטולי) שרנסקי את ההשפלות אשר עבר בימי מאסרו בידי הק.ג.ב. הוא כותב על הקג"ב כי "הם ידעו היטב כי אדם מושפל שאיבד את כבודו העצמי לא יהיה מסוגל לעמידה נפשית ללא חת. אפשר שייהפך לשואף נקם ערמומי, אך במקרים כאלו ניתן לתעל את השנאה ולכוונה נגד חבריו לכלא מה שאך יחיש את חורבנו...". בהמשך הוא כותב: "לאחר שהבנתי זאת, הבנתי גם שדבר ממה שיעשו שובי אינו יכול להשפיל אותי. רק אני מסוגל להשפיל את עצמי בעשותי דבר בו אני עלול להתבייש... דבר ממה שיעשו לא יכול להשפיל אותי רק אני מסוגל להשפיל את עצמי" (עמ' 28).


מה שמחדד שרנסקי בדבריו הוא, שההשפלה מתחילה ממעשיו המבזים של האדם עצמו. אדם שפל עשוי להיות מושפל עוד יותר. אך מניסיונו אנו לומדים נקודה נוספת: כבוד האדם הוא הכח המניע שלו. כסותו ולבושו החיצוניים הם כרטיס הביקור שלו. דחיית הדימוי הזה עלולה לעקר את אישיותו לחלוטין. בביזוי ובעירטול ציבורי של אדם על כורחו, יש משום שלילת רצונו החופשי, שלילת הבחירה שלו כיצד יציג את עצמו וכיצד ייעצב את הדימוי שלו.


הדברים מתיישבים יפה עם תיאורו של סארטר לפיו הבושה נגרמת מהפיכת אדם לאובייקט. מציצנות הופכת את האדם לחפץ, לתמונה. שצופים בה. נקודת המבט הזו מפקיעה מן האוביקט את האותנטיות ואת הזכות לאותנטיות, היא מפקיעה את המימד האישי ואת החותם הבחירי והופכת אותה ל"מידע" מנוכר.


בזה מקרבים שרנסקי וסארטר את דברי המדרש ומחלוקת רב ושמואל בגמרא לפשט הרמב"ן. משום שיש קשר בין עיקור לבין ביוש וביזוי. עקירת הכבוד מהאדם, והותרתו עירום וחשוף, די בהם כדי להביא עליו את חורבנו הפנימי.


הסבא מנוברדוק, שייסד את אחד מהזרמים החשובים בתנועת המוסר, לימד כי בשפלות ובהשפלה אפשר להשתמש מתוך בחירה חופשית, ככלי חיובי. הוא הדריך את תלמידיו לעשות פעולות קיצוניות ומוזרות – כמו ללכת לבית מרקחת ולבקש מסמרים – על מנת להתבזות. ההתבזות האישית לשיטה זו אמורה לפשוט מן האדם את מחלצותיו ואת מקור גאוותו. לאפשר לו לחזור לעמדה הנכפפת כלפי ה' ולהיות עבד ה' אשר "הוא לבד חופשי". אבל היא התבזות של בחירה ועבודה פנימית. התבזות של חירות.


אבל כאן בפרשתנו, בהתבזות שלא מתוך בחירה עסקינן, התבזות כשל בעלי החיים וכשל העבדים. תגובת נח בקללת העבדות על בני חם מצביעה אף היא על העוול שנעשה לו. שלילת הזכות לבושה נענית בשלילת האנושיות: "אין לעבדים בושת" (ב"ק, פו, א).

 


לע"נ
פרופסור משה בר ז"ל
נלב"ע כ"ה בתשרי תשס"ג

איש תורה ועבודה - זכה להעמיד תלמידים הרבה

ספרייתו הענפה נתרמה על ידי בני משפחתו לבית מורשה