A PHP Error was encountered

Severity: Notice

Message: Undefined variable: lang

Filename: inc/common.php

Line Number: 10

בית מורשה - מאמרים: פרשת השבוע - בראשית בליעה
דף הבית > מאמרים > פרשת השבוע > בראשית
מאמרים

בליעה /

הרבנית ד"ר מיכל טיקוצ'ינסקי

בליעת השיבולים ושל הפרות הבריאות על ידי השיבולים או הפרות הדקות והרעות הינו פרט מרכזי בחלומותיו של פרעה. הפירוש של מעשה הבליעה לדברי יוסף הוא "ונשכח כל השובע בארץ מצרים וכילה הרעב את הארץ" (מא, ל). נדמה כי שיבולים הבולעות שיבולים הן עיקר הרמז לכיוון זה של פתרון. פרות הבולעות פרות הוא עניין שהדמיון מאפשר, אך שיבולים אינן בולעות אפילו בדמיון. על כן, ברור כי מדובר במטאפורה. אם השיבולים הבריאות מסמלות שנות שובע והשיבולים הרזות הן סמל לבצורת ורעב, הרי שהבליעה של אלו באלו מסמלת את עוצמת הרעב ומשמעותו ששריד לא ישאר מכל שנות השפע. שנים טובות עוקבות ועקביות יוצרות אשליה של רווחה ושל שאננות וגוררות בזבוז וראוותנות. גם אם הן אינן מסתיימות בשנות ריקנות מוחלטת קשה להניח שישארו מהן חסכונות מרובים. אך כאן, מתוארת בליעה של רזות את הבריאות והמשמעות היא שהסיבה לכך שלא ישאר שריד משנות השפע אינה תלויה בשנות השפע אלא דווקא באופיו של השפל. השכחה באה בזכות החרפה האיומה של כילוי כל חלקה טובה, אובדן התשתיות החקלאיות ומצוקת אובדן התנובה והצמיחה המתמדת והנצרכת לקיום. השנים הטובות תיראינה כחלום רחוק ולא כמציאות מתוך העוני המוחלט הזה. אדם לא יזכור את טעמה הדשן של הרווחה הכלכלית.


הכלי יקר מוסיף ומדייק מן הבליעה ששנות הרעב הצפויות היו כה איומות, וכי אין מדובר בשנות רעב סוביקטיביות, ביחס לשנות השובע שקדמו להן. העובדה שהשובע נשכח ונמחה זכרו לחלוטין מעידה שלמרות שצל הנחת והשלווה אינו מעיב על שנות הרעב, הן עדיין נחוות כשנים של מצוקה גדולה וחוסר כל, בפני עצמן. אין מדובר ברעב בהשוואה לשובע, אלא ברעב מוחלט, מדכא ואינסופי.


המהר"ל סבור שהבליעה אינה מורה על עוצמת הרעב והשכחה הנוראה של הזמן הטוב. אלא דווקא להיפך. לדבריו, הבליעה היא הפתרון, הטמון כבר בחלום עצמו: על מנת לחמוק מן הגורל האכזר יהיה צריך להבליע את השנים הטובות בשנים הרעות. הפתרון הוא לחסוך בשיבולים ולאפסנן כדי לאפשר חיים בשבע השנים הבאות אחריהן. לדבריו של המהר"ל, פירוש זה הוא מוכרח תיאולוגית: הכיצד זה יכול יוסף להציע דרך פתרון שאיננה כלולה בחלום, תהיה זו עזות כלפי שמיא ושמא גם הפתרון לא יצלח אל מול הגזירה. אך גם פוליטית מצד בקשתו של פרעה לא יכול יוסף לומר דבר שאיננו חלק מן החלום (גור אריה, מקץ, מא, ד).


שתי הגישות, הגישה האפלה והקשה המוצגת בפי הכלי יקר וזו של המהר"ל הקושרת תקווה יש בהן מן המשותף: שתיהן מזהות את נקודת הפליאה שבחלום, את הנתון הבלתי מתבקש שבו. ובעוד שהכלי יקר רואה בנקודה זו את נקודת השפל העמוקה ביותר, המהר"ל רואה בו את נקודת התקווה והאור. המקום בו אדם מגיב בהפתעה, היא המקום שבו מתגלה הקב"ה מציץ מן החרכים. המצבים שמעל לטבע הטוב או הרע הקיצוניים הם תמיד רמז להופעת ה' בעולם.


פרשנות המדרש הלכה בכיוון שונה:


והנה מן היאור, בשעה שהשנים יפות הבריות נעשין אחין אלו לאלו, ותרעינה באחו, אהבה ואחוה בעולם...
א"ר אחא... והנה שבע שבלים דקות וגו', בשעה שהשנים רעות גופן של בריות מעלה חטטין (בראשית רבה, מקץ, פט, ד)


המדרש מעביר את הדיון למישור חדש. במרכז מועמדת שאלת היחס האנושי והאוירה הציבורית הנולדת מתוך הרזון לעומת זו הנולדת מן השובע. שעה שיש שובע בעולם, כולם רועים באחו. אנשים מדושני עונג שמחים ועליזים ומסבירים פנים זה לזה. שנות הרעב מצמקות לא רק את הקיבה אלא גם את שמחת החיים והן מצננות את מערכות היחסים בין בני האדם. אנשים רעבים בולעים זה את זה. האחר הופך שקוף לחלוטין ורק הבטן המקרקרת האישית הפרטית היא טבורו של העולם.


אבל המדרש מכוון לנקודה נוספת, חשובה יותר. במצב של חסר כלכלי כשעוגת המשאבים קטנה, האחר נתפס כאיום. בזמן כזה מתחדדים ההבדלים בין בני האדם ורב המפלג על המאחד. ה'אחר' הופך לדמות מן האגדות, כזו שגם אם היא שיבולת דקה היא מסוגלת לבלוע אותך ומאיימת לעשות כן. הסטריאוטיפ של הזר מתנפח למימדים חסרי פרופורציה והם מאיימים לכלות את טיפת החן האחרונה ואת צלם האנוש של מי שחש מאויים.


לפי המדרש האדם ולא הקב"ה מחוללים את הבלתי צפוי והניסי במבטם, בהכרעותיהם ובחירותיהם.


בחנוכה, אנו חוגגים גם את נצחון המעטים על הרבים. מן הנצחון הזה ניתן להפיק תובנה נוספת. עם ישראל, הדק בשיבולים, בסופו של דבר ינחל את שפע מצרים ואת שפע החזקים והשבעים ממנו לאורך הדורות. כי החסר והרעב יש בהם מה שאין במלא ובבריא, יש בהם החסר, ההיעדר והשבר, ואלו מכוננים מלאות מסוג אחר. מלאות של כמיהה, של שאיפה לטוב ושל רגישות ופתיחות.