A PHP Error was encountered

Severity: Notice

Message: Undefined variable: lang

Filename: inc/common.php

Line Number: 10

בית מורשה - מאמרים: פרשת השבוע - בראשית העיסקה של יוסף
דף הבית > מאמרים > פרשת השבוע > בראשית
מאמרים

העיסקה של יוסף /

הרבנית ד"ר מיכל טיקוצ'ינסקי

התנהלותו של יוסף כשר האוצר של מצרים איננה מבוססת על ערכים הומניים ומוסריים. יוסף קונה את כל רכוש האזרחים בתמורה ללחם. והוא מעניק להם את הזכות לחיים בתמורה לחירותם הכלכלית. בסוף התהליך נותרים כל אזרחי מצרים מחוסרי כל ותלויים לחלוטין בהכרעות הממלכה. לאחר שכל שדותיהם נגבו בחובם הם גם מועברים אל הערים ואינם יושבים עוד באחוזתם. בסופו של תהליך מציע יוסף לאזרחי מצרים לעבוד את אדמת המלך ובלבד שחמישית מן התבואה תועבר לאוצר המלך ובשאר יתפרנסו כאריסים באדמות ללא זכויות קניין בהן.


והנה, הפרשנים דווקא הדגישו את הצדדים המוסריים וההגונים בהסדר שהציע יוסף. לפי המדרש יכול היה יוסף לקנות את האדמות לצרכיו הפרטיים והוא נמנע מכך: "ואעפ"כ לא קנה אותם לצרכו כי אם לפרעה" (שכל טוב פרק מז). הרמב"ן מדגיש שיוסף לא קנה גם את האזרחים עצמם לעבדים אלא הותיר אותם בני חורין (רמב"ן מז, יט). הדגשתו של הרמב"ן – קשה למצוא לה סימוכין חד משמעיים בתוך הפסוקים. אמנם מצד אחד נאמר "ויקן יוסף את כל אדמת מצרים..." (כ), ולא נזכר שקנה גם את האנשים לעבדים. אולם בפסוק אחר מצוין שיוסף טוען מול הנתינים: "הן קניתי אתכם היום ואת אדמתכם לפרעה..." (כג). עוד מוסיף הרמב"ן מוסיף שהסדר החלוקה של התנובה הוא נדיב ביותר. יוסף יכול היה לתת לפועלים את חמישית השכר ולקחת לאוצר המלך סכומים גבוהים בהרבה (רמב"ן שם). אך גם כאן, לא ברור מה היה גובה ההוצאות של הפועלים, מה היה גובה הרווחים ולפיכך אין לדעת עד כמה ההצעה היתה נדיבה. כך או כך, לא היה שיוויון בין הצדדים לעיסקה ולא היה מי שיגן על זכויות הפועלים אשר נאלצו על כורחם להיכנס לעיסקה הנתונה, תוך ניצול עמדתם הנחותה והנזקקת. הרש"ר הירש אף הוא מוסיף נקודת אור בהנהגת יוסף. לדבריו, ההגירה הכפויה היה בה צד חסד, שכן יוסף העביר חברות שלמות כצורתן לערים. לכל הפחות דאג יוסף שההקשר החברתי ישמר. שאנשים יועברו יחד עם שכניהם וקהילתם אל מקום מגוריהם החדש וכך מנע זעזוע גדול מידי ונמנעו צרות שונות שישנן בחברות מהגרים (רש"ר הירש מז, כא).


הניסיון החוזר של המפרשים והמדרשים להצביע על נקודות האור במעשיו של יוסף ובדרכי פעולתו מחדדות את הקושי. ההסדר שהציע יוסף הוא הסדר קשה ה"מונְחת" על המצרים בידי השליט שאמור לדאוג לבטחונם ולשלומם. הוא נקבע בידי מי שצפה את האסון אך במקום לגרום לאזרחים לחסוך ולאגור לעצמם, ולו בכפיה כפתרון וכתשובה לאותו אסון, דאג למלא בעזרתו את קופת המדינה. מדובר בהסדר שפוגע בכל זכות יסוד שאנו מכירים בה כיום: זכות הבעלות, הזכות לחיים בכבוד, הזכות לחירות ועוד. השאלה אם יוסף לקח או לא לקח לכיסו רווחים היא שולית. ברור לכולם שיוסף חי חיי רווחה ועושר, וגם אם לא קיבל אחוזים מן התנובה הרי שמשכורתו היתה גבוהה ביותר, ודאי הגבוהה במשק, והוא זכה בה לכאורה ביושר, כי העשיר את קופת המדינה. אולם, קשה להתעלם מכך שהקבוצה היחידה הזוכה להטבות שמחוץ לכל ההסדר הזה הם בני משפחתו הקרובה. אלו קיבלו חלקת ארץ משובחת והם ממשיכים לקבל את פרנסתם על חשבון המדינה כולה.


השלטון היוספי הוא שלטון טוטליטרי ואיננו מהווה מודל ראוי לשום הנהגה. יחד עם זאת, דרכם של הפרשנים השונים כפי שהוצגה כאן, מאירה זווית חשובה. הגבול שבין שחיתות שלטונית ובין התנהלות ממולחת הוא גבול דק ביותר. לכל יכולת שלטונית נלווית העוצמה שבאפשרות להיטיב לאחרים ובכך להרוויח טובות הנאה כאלה ואחרות.


נושא טובות ההנאה מטופל בדרכים שונות גם בעולם הלמדני של חז"ל. לכל עמדת כח יש בסופו של דבר ביטוי ממוני וכלכלי. ישראל אין לו זכות בתרומה שבפירותיו, הוא חייב לתת אותה לכהן. אולם, יש לו זכות לבחור מי יהיה הכהן שיקבל את התרומה. בכך צובר האיש הישראלי כח וסמכות והופך את הכהנים למי שצריכים להילחם ולהתחרות על קבלת התרומה. הכח הזה עשוי להיות מנוצל ומתורגם גם לכסף ממש. רש"י מבאר שישראל יכול לומר לישראל אחר: "הילך סלע ותן כל תרומותיך לבן בתי שהוא כהן " (רש"י, פסחים מו, ב, על פי ברייתא בבכורות). אם כן, ישראל יכול לנצל את היותה של התרומה בכיסו על מנת להעשירו, למרות שאין מדובר בכסף שלו, אלא בכסף שמתגלגל באמצעותו הלאה לתעודתו. את הדרך הזו ניתן לשכלל גם מעבר להצעתו של רש"י. ישראל יכול בעצמו ליזום תשלום עבור קבלת התרומה. היתרון הזה של ישראל הוא זכותו והוא מוגדר כ"טובת הנאה" שיש לו בתרומה. במקום אחר מתואר שרבי יהודה הנשיא שהיה עשיר, פרנס מכיסו רק תלמידי חכמים בשנות רעב. הוא העדיף את קבוצת האליטה על פני עמי הארץ. יחד עם זאת, הסוגיות הללו מדברות כולן על טובות הנאה שיש לאדם בממונו ולא בכספי ציבור (ראו: בבלי בכורות כו, ב).


זו ככל הנראה גם ההצדקה להתנהלותו של יוסף. מצרים מתנהלת כמדינת המלך. התפיסה שהאדמות שייכות למלך היא תפיסה לגיטימית באותו הקשר של זמן מקום. במצב כזה ובתנאים תרבותיים נתונים אלה, שבהם מתנהלים השליטים כמי שכיס המדינה הוא כיסם, נהג יוסף באופן הגון, יחסית.


ועדיין, השאיפה הראויה היא לתרבות שלטונית אחרת. לאותו מצב שעליו מדבר משה לקראת פרישתו "לא חמור אחד מהם נשאתי ולא הרעותי את אחד מהם" (במדבר, טז, טו).