A PHP Error was encountered

Severity: Notice

Message: Undefined variable: lang

Filename: inc/common.php

Line Number: 10

בית מורשה - מאמרים: פרשת השבוע - שמות לא תעלה במעלות על מזבחי
דף הבית > מאמרים > פרשת השבוע > שמות
מאמרים

לא תעלה במעלות על מזבחי /

הרבנית ד"ר מיכל טיקוצ'ינסקי

הפסוקים החותמים את הפרשה עוסקים במבנה המזבח. המזבח היה גבוה והכהנים נדרשו לטפס אליו על מנת שיוכלו להקריב על גביו את הקרבנות. התורה מצווה שעליה זו לא תהיה במדרגות אלא בכבש שיאפשר עליה רציפה: "וְלֹא תַעֲלֶה בְמַעֲלֹת עַל מִזְבְּחִי אֲשֶׁר לֹא תִגָּלֶה עֶרְוָתְךָ עָלָיו" (שמות כ, כג).


התורה אף מוסיפה טעם לציווי זה: "אשר לא תגלה ערוותך עליו". אולם, כבר המדרש במכילתא העיר שחששה של התורה מגילוי הערווה על המזבח אין לו בסיס לאור ציוויה המפורש אל הכהנים ללבוש מכנסי בד (שמות כח, מב). לכן, מסיק המדרש שאין כאן אלא ציווי שלא לפסוע פסיעות גסות ורחבות בעת העלייה למזבח. והוראה להלך לקראת הזביחה בפסיעות מדודות, עקב בצד אגודל, במתינות ובזהירות (מכילתא דרשב"י, פ"כ). נראה שבאופן זה פירש את הציווי גם אחד האמוראים שדעתו מובאת בירושלמי. לדעתו, הדין שיש להצמיד רגלים בתפילת העמידה נלמד מן הכהנים "שהיו מהלכים עקב בצד גודל וגודל אצל עקב" (ירושלמי, ברכות, פ"א, ה"א). כשלמעשה, העמידה בתפילה היא מקבילתה של העלייה אל המזבח. מכאן ניתן ללמוד על מראה הפסיעות ברגלים צמודות במעלה המזבח...


בניגוד לתיאור הליכתם האיטית של הכהנים על גבי המזבח, קיים התיאור במשנה במסכת יומא:


בראשונה, כל מי שרוצה לתרום את המזבח - תורם. ובזמן שהן מרובין - רצין ועולין בכבש, כל הקודם את חבירו בארבע אמות - זכה.
...מעשה שהיו שניהם שוין ורצין ועולין בכבש, ודחף אחד מהן את חבירו ונפל ונשברה רגלו. וכיון שראו בית דין שבאין לידי סכנה - התקינו שלא יהו תורמין את המזבח אלא בפייס (יומא, ב, א).


לפי המשנה, המאמץ לזכות במצוות תרומת המזבח היה כרוך בתחרות ריצה על כבש המזבח. הכהן שקדם להגיע במעלה ארבע אמות ראשונות של הכבש, זכה במשימה. תחרות זו פסקה לא בשל גילוי הלכות "פסיעה קטנה" אלא בשל הסכנה שנוצרה לכהנים הלהוטים לבצע את התפקיד הנכסף. לדעה זו, שהפסוק אינו מלמד את רוחב הפסיעות יש לשוב ולהבין את ההוראה שבפסוק. ניתן להציע אחד משני פתרונות להבנתו. האחד, שאמנם, התורה אינה מצווה על פסיעות מדודות אלא, אוסרת פסיעה גסה. לפי פתרון זה, אין איסור לרוץ על המזבח אלא רק להרחיב את הפסיעות (ראו: סמ"ג, לאוין, רצא). אמנם, פתרון זה משונה מעט ואפשרויות הביצוע של ההוראה אינן נהירות כל צורכן. פתרון שני הוא של זניחת הקריאה ההלכתית ופנייה לדרך הקריאה המטאפורית. לאחר שמתברר שגילוי ערווה אינו שייך כאן מצד הלבוש והכיסוי בהם הצטוו הכהנים, ומשמתברר שהליכה עקב בצד אגודל לא עלתה על הפרק, ודאי לא אצל הכהנים הידועים בזריזותם לא נותרת אלא האפשרות לומר שמעבר להנחיה על מבנה המזבח שלא יהיו בו מדרגות, כל שאר הפסוק אינו מכוון להוראה מעשית טכנית. ואמנם, לפי ספר החינוך, מדובר על כיוונון הלב למתינות ויראה, לקיפאון פנימי אף אם אין הוא ניכר בקצב הצעדים (מצווה מא). רש"י על הפסוק הרחיק לכת יותר, ופירש את הפסוק בצורה רעיונית:
ואף על פי שאינו גלוי ערוה ממש... מכל מקום הרחבת הפסיעות קרוב לגלוי ערוה הוא, ואתה נוהג בהם מנהג בזיון. והרי דברים קל וחומר ומה אבנים הללו שאין בהם דעת להקפיד על בזיונן ... חבירך שהוא בדמות יוצרך, ומקפיד על בזיונו, על אחת כמה וכמה:
רש"י סבור שיש לקח חשוב בפסוק: חובת ההקפדה שלא לבזות חלה גם כאשר נשוא הביזוי אינו בן אנוש, אלא מזבח. וקל וחומר מן המזבח לסתם אדם שעשוי להתבזות. דברי רש"י מובנים יותר אם נקרא את כל הפסוק כולו באופן הזה. מי שעולה במעלות המזבח דווקא הוא מצווה שלא לבזות לא רק את מה אלא גם את מי שהוא נאלץ להסתייע בו לשם כך.


משנפרצו שערי דרשה, הציעו והפרשנים השונים אף הם ממרכולתם הרעיונית. בעל פנים יפות מבאר ששעת העליה במעלות הכבוד או היראה, היא שעת מבחן עבור האדם. הוא נדרש להיות נקי כפים ובר לבב, הסביבה או הקב"ה בודקים בציציותיו, והניקיון הנדרש לסתם אדם מן השורה אינו מספק ביחס לאנשי מעלה כמותו. זו עת גילוי ערווה, האדם עומד אל מול עצמו ונדרש לתת דין וחשבון מדוקדק ביותר. מי שאינו מסוגל לעמוד במבדק החושפני הזה, אל יעלה במעלות על מזבחי (פנים יפות, שמות כ, וראו גם: תולדות יעקב יוסף, משפטים).


לדעת בעל שפתי צדיקים כוונת הפסוק ללמדנו להתקדם ולהתפתח בצורה תהליכית. לא לצפות לגדולה ולא להיתפס על סימוני מטרות שמעבר לגובה הנוכחי. אלא ללכת מדרגה לדרגה ולא "לדלג על ההרים" או "לקפץ על הגבעות" (שפתי צדיקים, במדבר, שלח).


לקח נוסף מן הפסוק הוא שאין לנצל את המזבח להתגדל באמצעותו ואין להופכו לפלטפורמה לגריפת רווחים אישיים. במקום לנצל את המערכת לטובתך, היה שליח ציבור חדור אחריות לסביבה (נועם אלימלך, פר' יתרו).


נדמה שכל הפרשנים כולם זיהו את העליה על המזבח כדרך הנהגה, וכל אחד מהם זיהה בהוראה שבפסוק את ההוראות המיוחדות המתייחסות אל מי שהוא מורם מעם (תרתי משמע). חובת הזהירות מפני רמיסת העם הפשוט והזלזול בצרכיו, הדרישה לטוהר מידות ברמה גבוהה יותר מזו הנדרשת לכל אדם, התאמה לתפקיד והימנעות מנשיאת עיניים לתפקידים רמים שאין להם ולא כלום עם הכישורים של מי ששואף אליהם, וכן סיגול הידיעה הפנימית הישרה הזוכרת את עובדת היותו של האדם שליח ציבור, העושה למען הציבור ללא לאות.


על אלו יש להוסיף את הדרישה החשובה והקשה העולה מכאן, והיא שהחיפזון וההתלהבות לעשות, ואף התחרות על המשימה, נחוצים הם ביותר. אך, המעטפת החיצונית של השעטה קדימה אמורה לעמוד בסתירה גמורה למה שרוחש בנפש פנימה: יראת שררה, דיוק, מתינות וחרדת קודש המלווים את ההילוך בבית אלוקים.