A PHP Error was encountered

Severity: Notice

Message: Undefined variable: lang

Filename: inc/common.php

Line Number: 10

בית מורשה - מאמרים: פרשת השבוע - שמות איצטלות של טבע, של נס, ושל תחפושת
דף הבית > מאמרים > פרשת השבוע > שמות
מאמרים

איצטלות של טבע, של נס, ושל תחפושת /

הרבנית ד"ר מיכל טיקוצ'ינסקי

הציווי על עליה לרגל במועדים אינו מופיע רק בפרשת כי תשא, אולם בפרשת כי תשא הוא נושא אופי ייחודי. שם מובאת תוספת הבטחה מאת ה':

שָׁלֹ֥שׁ פְּעָמִ֖ים בַּשָּׁנָ֑ה יֵרָאֶה֙ כָּל־ זְכ֣וּרְךָ֔ אֶת־פְּנֵ֛י הָֽאָדֹ֥ן ה' אֱלֹהֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל: כִּֽי־אוֹרִ֤ישׁ גּוֹיִם֙ מִפָּנֶ֔יךָ וְהִרְחַבְתִּ֖י אֶת־גְּבֻלֶ֑ךָ וְלֹא־יַחְמֹ֥ד אִישׁ֙ אֶֽת־ אַרְצְךָ֔ בַּעֲלֹֽתְךָ֗ לֵרָאוֹת֙ אֶת־פְּנֵי֙ ה' אֱלֹהֶ֔יךָ שָׁלֹ֥שׁ פְּעָמִ֖ים בַּשָּׁנָֽה (לד, כג- כד)

 

הקב"ה מבטיח שבזכות מצוות עליה לרגל - ולמרות עזיבת הגברים את ביתם למען עלות בית ה', "לא יחמוד איש את ארצך". השאלה כיצד זה לא יחמוד איש בתים ושדות עזובים וחסרי הגנה זכתה במקורות השונים לתשובות שונות.

 

הספורנו מבאר שהישג האפשרות להשאיר את הבתים "לא נעולים" נקנה באמצעות ההבטחה הקודמת בפסוק "כי אוריש גויים מפניך". המצב הבטחוני יהיה כזה שישמר את מאזן האימה: "ולא יחמוד איש את ארצך מיראתך" (ספורנו, וזאת הברכה). כשהעם היושב בציון אוחז באדמתו בתקיפות ובכח לא קיים שום חשש לחדירות ולפריצות. ובלשון הספורנו "כאילו תהיה הארץ נעולה במנעולי ברזל ונחושת". ממש כשם שמורה שיודע להחזיק כיתה אין לו בעיות משמעת. תלמידיו אינם בוחנים את הגבולות של המורה ואינם מהינים לצייץ. מורה כזה לא נזקק לעונשים והרתעות אבל אין זה אומר שהם לא קיימים. הם קיימים בתודעה המדומה של התלמידים שהיא אף חזקה הרבה יותר מכל הסנקציות האפשריות.

 

אפשרות אחרת מתוארת באבות דרבי נתן: 

למקום שלבי אוהב לשם רגלי מוליכות אותי. כיצד? 

אלו בני אדם שמניחים כספם וזהבם ועולין לרגל להקביל פני שכינה במקדש 

והקדוש ברוך הוא משמרם בתוך מחניהם שנאמר ולא יחמוד... (נוסחא א, פרק יב)

 

לפי אבות דרבי נתן, חושפת הפרשיה סוד עמוק הקשור לכל מעשה העליה לרגל, ואת העובדה שהוא אינו מצווה ככל המצוות, אלא מעשה שנובע מרגש דתי עמוק. וכך, הפרשיה למעשה מתארת את הלך הרוח של העולים לרגל. אלו נתונים ראשם ורובם בהתרגשות העלייה בהר ה'. מתוך התלהבות היציאה ושמחת המפגש הם שוכחים לטפל בעניינים הטכניים. הללו נותרים מאחור לחסדי שמים כפשוטו. הזחיחות והשאננות הללו עלולים ליצור ואקום בטחוני. שמיטת האחיזה והשמירה מכריחה את הקב"ה להיקרא לדגל. אין מישהו אחר שימלא את מקומו. כשם שמי שמוצא ילד אבוד ברחוב לא יזנח אותו רק מפני שאין זה מתפקידו וחובתו להגן עליו. כך הקב"ה נותר אל מול הבתים העזובים והוא נשאב לריק שנוצר, מזדעק ומגן. התיאור הוא פיזיקלי כמעט: אלה עולים לרגל ובה בעת מופעל כח שיוצר שמירה.

 

החלק המשעשע והפרדוכסלי בתיאור הזה הוא שבעוד אלה עולים לרגל לקבל את פני השכינה, זו מתכנסת אל ביתם דווקא. מי שפוגש את השכינה הן (גם) הנשים שבעורף. 

 

אמנם, למרות התמונה החביבה קשה ליישב את ההסבר עם הפסוקים והאמירה המפורשת שאיש לא יחמוד את הארץ. נדמה להיפך, שהחשש הזה דווקא קיים במלוא עוזו, ואין לנו אלא לסמוך על אבינו שבשמים. ככל הנראה כוונת המפרש לומר שאיש לא יעז לחמוד את הארץ. כי כל מחשבה תתקל בתובנה ששומר כל השומרים שומר ומגן מפני כל פלישה.

 

בירושלמי הוצע כיוון דומה אך שם העצימו מאוד את הפן הניסי ואת התגלות ה' בבית.

ארבעה סיפורי עליה לרגל מובאים בתלמוד הירושלמי (ירושלמי, פאה, פ"ג). הראשון על אדם שהניח את שדותיו וחזר ומצא חומת אריות מגנה עליהן. השני על אדם שהותיר מאחוריו לול תרנגולים וכשחזר מצא חתולים מתים מסביב. ואחד שהשאיר את ביתו פתוח מצא נחש קשור על מנעול הבית. הסיפור הרביעי מורכב יותר, הוא מתאר שני גוים שחשבו לנצל את הסתלקותם של שני אחים לירושלים ולגזול את רכושם. דא עקא, מלאכים בדמותם הסתובבו בבית והותירו את הרושם שרק בטעות סברו הגויים שהיהודים עזבו והלכו. הסיפורים הללו כולם מתארים שמירה ניסית ממש: אריות בארץ ישראל? חתולים קרועים ותרנגולות מהדסות? נחש-בריח ומלאכי עליון? כל אלו קושרים את הבטחתו של הקב"ה לעולם הפנטזיה והאוטופיה. ולמעשה, מרחיקים את עולם העלייה לרגל ואת ההבטחות הכרוכות בו אל עולם אידילי שספק אם התקיים אי פעם. יותר משהם חושפים פתרון, הם חושפים את החרדה שבשרשו, שפתרונה ניסי, על גבול המדע הבדיוני: מדובר בניסים גלויים, כאלה שקשורים בזמנים נשכחים, כאלה שבהם הקב"ה נוכח במציאות ממש. הבבלי מביא לעומת זאת סיפורים טבעיים ומרוככים יותר: פרתך תרעה באפר ולא תוזק על ידי חיות, תרנגולת תנקר באשפה וחולדה לא תזיק אותה. התיאור הוא נגטיבי, מה לא יתרחש. סיפורים כאלה יש לנו בשפע ובהם ניסי הצלה נסתרים הסופרים את כל המחלות שלא חלינו בהן וכל התאונות שלא אירעו לנו. חסדי ה' כי לא תמנו (בבלי פסחים ח, ב).

 

מעשה עליה לרגל כמונע מצב של "לא יחמוד" נמצא גם במאמרי החסידות. אולם, במקום להציג את התגלות ה' כתוצאה ממעשה העלייה, מוצג האדם עצמו כמחולל השמירה. בכח נטישת החומר, ועזיבת הבית מסתלק יצר החמדה משכניו (ראו: ערבי נחל בראשית לך לך דרוש ד). יתכן שהתפיסה החסידית סוברת שהקנאה איננה צומחת אלא על רקע של מטריאליסטיות. בחברה שאינה מחשיבה את העושר והנכסים ויש לה ערכים גבוהים יותר, ממילא התופעה של חמדת ממון וגזל הופכת להיות שולית. הדרך להתמודד עם גזל ועושק איננה בהגנה ובטחון אלא בסילוק תאוות הממון. באופן דומה מפרש בעל השפת אמת (האדמו"ר מגור) שהסיבה לגזל הארץ וכיבושה הוא ביטול העליה לרגל. רק אם עולים לרגל לא חומד איש את ארצנו (שפת אמת ויקרא, פסח). 

 

אך בעל השפת אמת מוסיף נדבך: 

כי בכל מקום אין לעלות יותר מהכנת האדם רק להכיר מקומו. ואם לאו צריך שמירה ויש בו סכנה. רק בעליות הרגל הבטיח ולא יחמוד כו' (שם)

 

לדבריו, באופן כללי אדם נדרש לייצר קירבה עם הקב"ה במידה הראויה לו. אדם נדרש להכיר את יכולותיו ומדרגתו ולא ליצור מצג שווא כאילו הוא גדול הדור, פוסק גדול, או למדן עצום וכמו כן, מידת ההתכווננות שלו בתפילה לא צריכה להיראות כלפי חוץ כאילו הוא כבר הגיע להשגות עליונות גם אם הדבר איננו כך. אולם, יש לכך חריג. יש מקום וזמן שבהם הותר הדבר, זהו זמן העליה לרגל. כולם מוזמנים לעלות להר ה' גם אם לפי מדרגתם אין הם ראויים להסתופף בצילא דמהימנותא. בזמן הזה, מובטח להם שלא ינזקו בשל מצג השווא הזה. 

 

גם פורים הוא אחד הזמנים הללו, שבהם עוטה האדם תחפושת המשנה את פניו האמיתיות ומקומו האמיתי.. הרב הוטנר, מרחיב את הלכת הפורים שלפיה "כל הפושט יד נותנים לו" ומכאן שגם הפושט את ידו ואין הוא עני ונזקק, מקבל את מנתו (פחד יצחק, ענין טז). מהלכת פורים זו,  למד הרב הוטנר שמותר לתלמיד להתחזות בפני רבו כאילו הוא גדול ממעלתו האמיתית, כדי לזכות לקבל מתורתו. זוהי מידת 'צביעות דקדושה'. המידה הזו מחייבת לימוד והבנה מעבר למידת הדרשה. משמעה שישנם רגעים שבהם מוטב שהאדם יעטוף עצמו באצטלא שאינה שלו ואולי גם יזכה משום כך לאותה אצטלא באמת.