A PHP Error was encountered

Severity: Notice

Message: Undefined variable: lang

Filename: inc/common.php

Line Number: 10

בית מורשה - מאמרים: פרשת השבוע - ויקראונשיא בעמך לא תאור
דף הבית > מאמרים > פרשת השבוע > ויקרא
מאמרים

ונשיא בעמך לא תאור /

הרבנית ד"ר מיכל טיקוצ'ינסקי

שתי הוראות שבתורה מכוונות למנוע ביזויו של אדם. מן הצד האחד קיימת האזהרה של "אלוהים לא תקלל ונשיא בעמך לא תאור" (שמות כב, כז) ומן הצד השני קיימת ההוראה "ולא תקלל חרש" (ויקרא, טו, יד). נוספת עליהם גם הוראה מקבילה ביחס להורים "מקלל אביו ואמו מות יומת".

 

מדרש ההלכה עירב את שלל ההוראות יחדיו ומבאר שהמכנה המשותף הרחב מעיד על כך שהאיסור לקלל מתייחס לכל שכבות החברה: "הצד השווה שבהן: שהן בעמך ואתה מוזהר על קללתן" (מכילתא דר"י משפטים, פר' ה; סנהדרין סו, ב). המסקנה ההלכתית אמנם מסייגת את אופי האיסורים ומדייקת כי קללה היא דווקא קללה הנאמרת במטבע הייחודית של קללה (משנה שבועות, ד, יג). אולם, קשה להחמיץ את המסר שלפיו ההקפדה והזהירות בכבוד נשיא ובית דין הזהות לחלוטין להקפדה על כבודם של האומללים שבשולי החברה כחרש. ההשוואה הזו מסיטה את הדיון מן הטכניקה האיסורית ומעמידה במרכז את הדיון על המושג הערטילאי רוחני של ביוש וזילות. וכמו שמפרש הרש"ר הירש: "לא תקלל אפילו במילה שאין לה כוח להזיק: אל תאחל לאדם שיאבד ברשעו...".

 

ההשוואה בין קטני העם לבין ראשיו לעניין זה של כבוד האדם זכתה בשנים האחרונות לעיגון משפטי במדינת ישראל. ההכרה בזכות היסוד של כל אדם לכבוד, זכות שיש לה נגזרות רבות, הולכת ותופסת מקום נרחב בתודעה של האדם המודרני. ובעוד שבעולם העתיק כבוד מגיע לשווים אליך בלבד ((honor, הרי שהתפיסה המתקדמת דומה יותר לתפיסה העולה כאן מן התורה. שכבוד אינו נחלת אליטות כאלה ואחרות אלא הוא טמון בסגוליותו של האדם באשר הוא אדם ובצד השווה שביניהם (dignity). גם אדם שאינו מודע לפגיעה בכבודו (כחרש שמקללים אותו), כבוד האדם שבו נפגע.

 

הרמב"ן מעיר כי ה'חרש' וה'נשיא' אינם שני קטבים חברתיים שנועדו לטשטש את פערי המעמדות ולהציב את עקרון האנושיות והשיויון הרחב במרכז. לדעתו יש בין שני מעגלים חברתיים מובחנים אלו קווי דמיון המייחדים אותם משאר חלקי החברה. מדבריו ניתן ללמוד כי מדובר בשני קהלים שרגילים לשאת עלבונות. באשר לאותם האומללים המיוצגים באמצעות ה"חרש" - הדבר ברור. אולם הרמב"ן מזכיר כי בה במידה אנו נוהגים לקלל בחדרי חדרים גם את נשיאי העם ואת מנהיגיו, שאת הכשלים שבהנהגתם אנו נוהגים לראות ולבקר. גם את הדיינים אנו נוטים בקלות רבה מידי לקלל ולמעט בערכם, וזאת מפני שאנו חשים לא אחת חוסר נחת מהכרעותיהם השונות המכבידות על חיינו. וכדבריו: "והוסיף לאו אחד במושלים, הנשיא והדיין, בעבור שדרך האנשים לקללם בחדרי משכבם...". הקללה והטלת הקלון הם מעשים שאינם שפיטים, הם שולחים ארס מועט ואינם יוצרים פגיעה מוחשית אלא 'רק' פיחות מעמד. בעיקר הם הדרך להביע תרעומת על מי שלא ניתן לפגוע בו בדרך אחרת, זוהי דרך מופלאה "לשחרר קיטור" מבלי לתת על כך את הדין. הרש"ר מחדד ש"שחרור קיטור" באופן הזה הוא זרע האלימות: "הן הקללה מבטאת את כל רוע ליבו של המקלל. רק מתוך שאין לו כוח הוא נמנע מלהרע לחברו" (רש"ר הירש).

 

אולם, יש גם צד נוסף לעניין הזה. מתוך עיון בבעיה הצומחת מקללת החרש ניתן להבין את העוול שנגרם מקללות בכללן, גם אלו המכוונות אל רמי המעלה ומנהיגים. רבים עמדו על כך שייחודו של החרש מצוי בכך שאיננו שומע ואיננו יכול להיפגע ישירות מן המקלל וקללתו. אולם הערה אחת של ר'מנחם רקאנטי (המאה ה13, איטליה) הופכת את הדיון על פיו ומשווה לו משמעות חדשה:

"יש ליתן טעם לפי הפשט, כי החרש חסר ממנו כח הדבור והשמיעה, והחסר מן הדבר מוכן לקבל היזק מן החוש החסר בו יותר ממקום אחר".

 

ההדגשה של הרקאנטי אינה רק על בעיית השמיעה של החרש אלא אף על העדר כח הדיבור שלו, כמו שמפורש במשנה "חרש שדיברו בו חכמים בכל מקום שאינו לא שומע ולא מדבר" (משנה תרומות א, ב). בהמשך לדבריו נראה להסביר שהפגיעות של החרש איננה רק בכך שאינו שומע את הקללה. אלא בכך שאינו יכול להתקומם נגדה. הוא חסר את היכולת להגיב ולהשיב לדברי הבלע הנאמרים כנגדו. בזה הוא שותף לצרה לצדם של נשיאים ואנשים רמי דרג. גם אלו כמותו חשופים לדברי בלע. שכשלא ניתן להדיחם ממעמדם בדרך קלה ופשוטה, סלולה ופתוחה הדרך לסנן קללה, לזלזל בדרכם למעט בערכם. להכפיש את שמם ולהגביר את השנאה כלפיהם. מכאן עולה שאיסור הקללה מכוון כנגד מי שמשתמש באמינותו, ובזמינותו (במעמדו ובכוחו במוניטין שלו אבן עזרא: "בעבור שיש לך כח") כדי להטיל רבב באחרים. על איסור זה של "לא תקלל חרש".קללות, בדרך כלל, לא נועדו לדיון או ויכוח, הן אינן מבוססות על עובדות אלא על תחושות..  במובן זה, הנפגע מהן הוא "חרש-אילם" – חסר אונים בהגדרה,  ידיו קשורות ואין ביכולתו להגיב וללחום את מלחמתו.