A PHP Error was encountered

Severity: Notice

Message: Undefined variable: lang

Filename: inc/common.php

Line Number: 10

בית מורשה - מאמרים: פרשת השבוע - במדברנציב תלונות הציבור
דף הבית > מאמרים > פרשת השבוע > במדבר
מאמרים

נציב תלונות הציבור /

הרבנית ד"ר מיכל טיקוצ'ינסקי

למחרת היום שבו נבלעו קרח עם עדתו באדמה, משה ואהרן זוכים לעמוד בפני תלונה חדשה: "אתם המיתם את עם ה'" (טז, ו). בהפתעה גמורה, למרות המופתים והאותות, המוות הבלתי קונבנציונלי של קורח והחד-משמעיות של המתת החולקים על משה ואהרן, עם ישראל אינו משתכנע. הוא אינו רואה את מה שהראה להם הקב"ה. 

 

האשמת משה ואהרן, שבסופו של דבר גורמת למגיפה בעם ישראל, אינה מובנת, כפי שכותב רבינו בחיי: "אחר שנעשו בהם שני דינין בליעה ושרפה מה נשאר להם להתלונן?" סוף כל סוף, תלונות צריכות להיות מבוססות על איזשהוא הגיון פנימי! המפרשים נרתמים למשימה ומנסים להסביר את ההיגיון שבתלונה, ונחלקים באשר לאופן שבו עשויים משה ואהרן להיות אשמים במות "עם ה'". 

 

הרשב"ם והרמב"ן סברו שהתלונה הייתה שלולא דרשו משה ואהרן ממאתים וחמישים האנשים להקריב קטורת הם לא היו מתים. לפי דעה זו פעלו כאן חוקי פיזיקה פשוטים: משה ואהרן נתנו להם לגעת בכבל חשמל חשוף ובזה למעשה שלחו אותם אל מותם. ר' חיים פלטיאל מוסיף שאהרן אמנם אף הוא הקטיר קטורת  אך בעצם דאג להיות זה שמקריב קטורת של ציבור ואילו האחרים שמתו – מתו מפני שהקריבו קטורת של יחיד. לפי דבריו, לא רק שמשה ואהרן טמנו להם מלכודת אלא אף הערימו כך שלמראית עין אהרן עשה אותו מעשה בשעה שבפועל אהרן בכלל היה מוגן כל העת. 

 

אבן עזרא, לעומתם, סובר שהאשמת משה ואהרן התבססה על התחושה שלמשה ואהרן יש אפשרות להשפיע על המהלכים ובתפילתם, או בחכמתם, ידעו כיצד להמית את קרח ועדתו. הבסיס לתלונה, לפי דעה זו, היה מיסטי. המתלוננים לא ידעו להצביע על הקשר הסיבתי המדויק. אבל ידעו לומר שיש קנוניה מסוימת בין משה ואהרן לבין הקב"ה שיכולה לגרום באופן ישיר להתערבות אלוקית כבקשתם. ר' צדוק הכהן מלובלין המשיך את הכיוון הזה והוסיף שיש צדיקים שהקב"ה משתף איתם פעולה, ואין בכך שום הוכחה לכך שהם צודקים. וכך הוא כותב: 

 

וזה היתה גם כן התלוננות בני ישראל (במדבר י"ז ו') אתם המיתם את עם ה', אף על פי שראו הפלגת הנס באבדם, מכל מקום חשבו על זה כי לא בשמים הוא ואין לסמוך על זה שהדין עם משה ואהרן נגד קרח ועדתו, רק אתם רציתם לילך בדרך זה וזכותכם גדול ולכך המיתם וגו': (צדקת הצדיק אות סד)

 לפי דבריו של ר' צדוק, כשאדם בוחר באיזה דרך ללכת, אזי אם הוא בעל זכויות, הדבר יסתייע בידו. העובדה שמסייעים לו מן השמים להמשיך את דרכו אינה מעידה על צדקתו אלא על רצונו הפנימי הרגעי, ותו לא. כך גם לגבי קירות בית המדרש שזזו למענו של ר' אליעזר בסיפור תנורו של עכנאי. בקירות הנוטים של בית המדרש, כותב ר' צדוק (בניגוד גמור לדעה המקובלת), אין שום ראיה והוכחה לצדקת סברתו ההלכתית באותה מחלוקת, אלא ביטוי חיצוני לרצונו של ר' אליעזר להטות את הדין לטובתו. 

 

נדמה שהפרשנים נטו לבחון את שאלת התלונה בהתאם לתפיסת עולמם ולהבנתם את הדרך שבה פועל מנגנון הרע בעולם. לפי הדעה הראשונה נראה ברור שהרע הוא תוצאה ישירה של החטא. לפי דעה השניה החשבונות הם הרבה יותר מורכבים. הכוחות הפועלים בעולם הזה אינם רק של חטא ותגובה, אלא מדובר במערכת שלמה של כוחות משיכה. וכך יוצא שלא בהכרח הרשעים ברשעתם מביאים את הרע לעולם, גם הצדיקים יש להם כח לזרוע הרס וחורבן דווקא באמצעות זכויותיהם. 

 

יתכן שהפירוש השני חושף חיבוטי נפש לא פשוטים הכרוכים בתחושה של מי שחש שהקב"ה נענה לו אף שהוא יודע בתוככי ליבו שאין זה מפני שהוא צודק או מפני שאיננו טועה. התחושה הקשה של הזיוף איננה רק נחלת מי שחוטא ויודע שמגיע לו עונש, אלא דווקא עצומה יותר אצל מי שבסך הכל הוא צדיק וישר אך חש לא ראוי לשפע הטוב. הפירוש הזה מטיל בהכרח אחריות כבדה על מי שהדור הולך בעקבותיו ועל מי שהדור זקוק להובלתו הרחומה.

בניגוד לשני כיווני הפרשנות הללו, המדרש לא ניסה להצדיק את התלונות. וכך מסביר המדרש את התלונה:

ויהי': ווי היה. 

מי אמר ווי? 

אמר ר' אבין: 

 כביכול הקדוש ברוך הוא אמר ווי

 למה הדבר דומה?

 למלך שהיה לו מטרונה רוטננית 

ואמר לה המלך עשי לי פורפירא 

כל ימיה שהיתה עסוקה באותה פורפירא לא היתה מרננת 

אחר ימים גמרה את הפורפירא ונתנה אותה לכובס ועשאה והביאה למלך 

כיון שראה אותה המלך והתחיל צווח ווי שלא תחזור לרוטנניתה  (במדבר רבה, נשא, ז)

 

אולי זה המקום לאנקדוטה: כשהיינו ילדים והיינו מתלוננים ש"לא פייר", אבא שלי ז"ל היה מגיב בקביעות ש"לא פייר" זה "אבא צודק". אף המדרש תולה את התלונה באופיים של בני ישראל. זוהי ברירת המחדל שלהם. אם הם אינם עסוקים במשהו, אזי מה שהם יעשו יהיה להתלונן. משל לאישה (מלכה!) רוטנת שהמלך ביקש ממנה להכין לו פורפירה. בזמן שהיתה עסוקה בהכנה לא קיטרה ולא אמרה דבר. אך משסיימה את מלאכתה תיכף חזרה לרטון. בהמשכו, המדרש מתאר כיצד בהפוגות שבין התעסוקות השונות עם ישראל חוזר וחוטא ומתאונן.

 

התלונה אינה הגיונית, ומקורה הוא בחוויה האישית הפנימית של המתלונן. הדרך היחידה להילחם בנטיית התלונה היא למנוע את התסכול ואת השעמום. אין לחפש אחר סיבה לתלונה. כי תלונה היא סיפור, היא צווחה, היא עמדה נפשית שהמילים והתוכן שלה הם כסות וקליפה לניסיון להשליך על אחרים את החלל ואת החסר האישיים.