A PHP Error was encountered

Severity: Notice

Message: Undefined variable: lang

Filename: inc/common.php

Line Number: 10

בית מורשה - מאמרים: פרשת השבוע - במדברהתברכנו, עובדה
דף הבית > מאמרים > פרשת השבוע > במדבר
מאמרים

התברכנו, עובדה /

הרבנית ד"ר מיכל טיקוצ'ינסקי

ברכת ה' שורה בעולם מאז היבראו. המדרש מתאר את תולדות השתלשלות הברכות בעולם. המברך הראשון בעולם הוא בוראו, שבירך את האדם. עם חטאי דור המבול התבטלה אותה ברכה  והקב"ה חידש אותה בברכתו לנח, וכשהגיע אברהם, הקב"ה הוסיף לו ברכה. מכאן ואילך מועברת ברכת ה' באמצעות המתברכים.

 

בדורות הראשונים הברכות הן אישיות ומעוררות מדנים ומחלוקת. אדם מברך את  יפת אך מקלל את כנען. יצחק מברך את יעקב אך עשיו חש עשוק. יעקב מברך את ראובן אך מוכיח את שמעון ולוי ויוצר באמצעות הברכות חיץ וקנאה בין הבנים. יעקב היה גם הראשון לחוש שיש צורך לברך את עם ישראל כולו גם יחד. ולכן הוא מוסיף ברכה לכל שבטי בני ישראל. בהמשך, מתווספות על ברכותיו של יעקב עוד שתי ברכות לכלל ישראל: האחת של בלעם והאחת של משה הנזכרת בפרשת וזאת הברכה.

 

המדרש בדברים רבה (וזאת הברכה) מונה את ברכתו של בלעם בשורה אחת עם ברכותיו של הקב"ה המועברות מדור לדור, ועם ברכות יצחק ויעקב ומשה. זו נקודת המבט היהודית, התברכנו, עובדה.

ר"י אבן שועיב בדרשותיו מתאר את נקודת מבטו של בלעם בעזרת משל:

משל לאיש שנכנס לבית בעל הבית שהיתה לו פרה שמנה כדי לגנבה ולשחוט כיון שנכנס לאבוס והיה רוצה לשוחטה, בא בעל הבית, כיון שראה אותו [הגנב] התחיל לקרצפה וליפותה,

כך כוונתי היתה לקללה ואני רואה צוּרם עמם, אני אברכם (דרשות ר"י אבן שועיב, פר' בלק, ספרד, המאה הי"ד).

 

לפי המשל, המפגש המפתיע עם בעל הבית מאלץ את הגנב להעמיד פני מי שבא לעשות מלאכתו ברפת. מתוך כך, הוא מתגייס לפעולות טיפוחה של הפרה. בלעם מחפש את הרגע שבו הקב"ה מסתיר את פניו מבני ישראל. הטענה היא כי יתרונו היה בכך שידע ל"כוון את השעה". הוא חשב לעשות מחטף. אולם, בכל פעם התברר לו שהקב"ה נמצא שם, עמם, וכשפתח פיו נאלץ לברך במקום לקלל.

 

גם הגמרא בסנהדרין ( קה, ב) מתחקה אחרי מחשבתו של בלעם. לפיה, לא די בכך שהקללות נתהפכו לברכות מתוך אילוץ, מפאת כורח הופעת בעל הרפת, אלא שתוכנן משקף את המחשבה הראשונה, את מחשבת הקללה. כשבלעם מברך את בתי הכנסיות ובתי המדרשות ניתן ללמוד שבכוונתו היה לעקור את בתי הכנסיות ובתי המדרשות מן השורש בקללתו, שייחל לסילוק השכינה מעם ישראל ושסגולתם תיעלם.

 

הפער שבין המדרש בדברים רבה לבין דרשות אבן שועיב יכול להתפרש כתיאור אותו העניין משתי פרספקטיבות מובחנות: ההיסטורית-תוצאתית שלפיה מה שבלעם עשה הוא השפעת טוב וברכה, לעומת מבחן המעשה עצמו: בלעם לא השפיע ברכה, הוא חילץ מעצמו מלמול של מילות ברכה. חילץ את עצמו בעזרת מלמול ברכה.

 

לפנינו שני אופני קריאה של דברי בלעם במקורם. בעוד שהמדרש מציע לקרוא את משלי בלעם כפשוטם, מציע הבבלי ואחריו אבן שועיב לקרוא את הפרשיה באינטונציה אחרת. כביכול בלעם מסנן מבין שיניו את הברכות במנגינה של קללה, באירוניה ובסרקזם. כשכל כוונתו המשתמעת היא לקלל ולא לברך. למעשה, אנו רואים לפנינו פרשיות רוויות קללות. אלא שבעינינו הן נחשבות לברכות. כשבלעם אומר "מה טובו אהליך יעקב" הוא טוען שבני יעקב משתקעים באהלים ובמשכנות, ספונים בבית המדרש ושוקעים בעולם תיאורטי ועיוני. סגולתם אינה אלא התבדלות. וכך או כך בחירתם אינה אלא תלויה במעשיהם וזמנית. לפירוש זה רומזים דבריו של רבי שמואל בר נחמני בשם רבי יונתן בגמרא. לדבריו, הדימוי של בלעם את עם ישראל לעץ ארז, הוא דימוי שעניינו קשיות וחוסר גמישות. בשונה מקנה הארז אמנם נראה חזק ועבות, אבל ברוח דרומית איננו עומד (סנהדרין קה, ב). עיון מדוקדק בדברי ה"ברכה" של בלעם מגלה שיש בדבריו ביקורת. שנקודת מבטו מאירה זווית שאנו לא מזהים מתוך היותנו שבויים בקונספט. רק בלעם, אדם זר, מן החוץ, מסוגל להציג את תמונת עם ישראל במלואה. רק הוא מזהה את יתרונותיו בד בבד עם חסרונותיו. והוא מזהה שההסתגרות יש בה שגשוג ופריחה רוחנית, אך יש בה גם כשל של חוסר גמישות, של נפילה לדוגמות נוקשות מדי.

 

זהו צד הקללה והביקורת, אך זה עצמו גם צד הברכה. הבשורות הקשות של הימים האחרונים צבעו במכחול עדין עד כאב את תמונת מציאוּת עם ישראל בעולם. תמונה שבה מן הצד האחד עומדים רשעים בני עוולה, אנשים שאינם בוחלים ברצח בדם קר של מי שנקרה בדרכם רק מפני שנולד יהודי. ומן הצד השני עומדים יהודים, מתעקשים ומתפללים ומודים על הטוב ועל הרע. עומדים לפני בורא עולם בהכנעה ומקבלים עליהם את הדין. כי "אפילו בהסתרה... בוודאי שם גם השם יתברך".

 

התמונה הזו היא תמונתה של הפרשה שלנו, פרשת בלק. שכירי רשע עומדים לכלותנו בדרכים שונות ומשונות. האקטיביות של הגויים אל מול הכביכול- פסיביות של אוהלים נטויים, של משפחות יהודיות, של שיגרת חיים. בפי בלעם  מציגה התורה את התנועה החרישית כפעולה האקטיבית של עם ישראל. התורה נזקקה להעמיד צופה מן החוץ שיצביע על נקודות החוזקה, שקולן ההולך מסוף העולם ועד סופו, איננו נשמע. החוזקה שבעמדה הפשוטה שבחיים היהודיים עצמם. ביכולת להתכנס לבתי כנסיות ובתי מדרשות ובעמידה בצעקה החרישית לפני ה'. ברכנו אבינו.