A PHP Error was encountered

Severity: Notice

Message: Undefined variable: lang

Filename: inc/common.php

Line Number: 10

בית מורשה - מאמרים: פרשת השבוע - חגים ומועדים שנה טובה ומתוקה
דף הבית > מאמרים > פרשת השבוע > חגים ומועדים
מאמרים

שנה טובה ומתוקה /

הרבנית ד"ר מיכל טיקוצ'ינסקי

בפתח ספרו פרדוקסים, מתאר מקס נורדוי חוויית ילדות. בהיותו ילד הוא וחבריו היו משחקים מין משחק. אחד החברים היה משרבט על הדף נקודות, קוים וצורות קטנות אקראיות. חבר אחר היה צריך לצרף את הנקודות, הקווים והצורות לכלל תמונה וציור. הוא מתאר שהיה אחד מהם שהיה לו כשרון מיוחד, ואצלו הנקודות והקווים הפכו במהרה לאריה זועם, לפרה מלחכת עשב או לגרם מגרמי השמים. תמיד בכישרון רב ובלי שיהוי.

העיקרון שעומד מאחורי התיאור הזה הוא שגם חיינו מורכבים מאוסף נקודות, קווים וצורות. השאלה איך נסתכל עליהם ואיזו תמונה תתקבל מצירופם תלויה במידה רבה בפרספקטיבה האישית, ביצירתיות שלנו, בחוויה ובאישיות.

 

לעיקרון  שיש בנו הכח לקבוע את פישרם של אירועים בחיינו יש מקור יהודי. דוד המלך מורה למשרתיו להוריד את שלמה בנו אל הגיחון (מלכים א, א, לג). התנאים למדו מכך שאין מושחים את המלכים אלא על המעיין כדי שתימשך מלכותם (הוריות יב, א; כריתות ו, א). המעשה הנקודתי של דוד צמח בפי התנאים להיות הלכה בהלכות מלכים. אך הגדילו האמוראים וקבעו כי מדובר בעקרון חיים. הם קבעו בהכללה כי "סימנא מילתא". כלומר שיש בסימנים שאנו עושים- ממשות. וכך בהמשך הגמרא מובאות כמה עצות מעשיות ליישום העקרון הזה. רב משרשיא מציע לבנו לגרוס על הנהר כדי ששמועתו תימשך וכיוב'. ואביי מוסיף:

"השתא דאמרת סימנא מילתא היא, (=כעת כשנאמר שסימן יש בו ממש)

יהא רגיל איניש למיכל ריש שתא

קרא ורוביא, כרתי, סילקא ותמרי (=ירגיל עצמו לאכול בראש השנה קרא וכו')".

מדברי אביי משמע שריבוי הפירות מעיד על שפע וטוב, ולפי גירסה אחת, עצם הבאתם לשולחן הוא סימן לשנה טובה פוריה ומבורכת.

 

האבודרהם מתאר שכבר בתקופת הגאונים קיבל המנהג הזה גוון נוסף. ואלו הוסיפו וכיוונו בכל אחד מן הפירות ברכה מיוחדת המתאימה לשמו של הפרי, בניגוד להצעה הכוללנית המתייחסת לעצם השפע שבריבוי הפירות ולהתבסמות מהם:

ובתשובת הגאונים כתוב וכן מנהג כל החכמים שמקריבין לפניהן בראש השנה טנא שיש בו דלועין ופול המצרי כרישין ושלקות ותמרים

ומניחין ידיהן על כל אחד מהן ומוציאין משמותם סימן טוב

ואומרים על דלעת קרא יקרע גזר דיננו.

ועל הפול רוביא ירבו זכיותנו

ועל הכרתי יכרתו שונאינו. ... (אבודרהם, סדר תפילת ראש השנה)

מכאן ואילך פשט המנהג והתרחב וכבר בתקופת הראשונים אנו מוצאים בספרות המנהגים תיעוד לרעיונות מתחדשים של פירות וברכות ועד ימינו לא כלו החידושים והרעיונות בשפות השונות על פי המצלול.

 

אלא שבמבט ראשון עומדים סימני ראש השנה בסתירה מוחלטת לנקודת המבט היהודית המתנגדת לכל "ניחוש", המבוססת על איסור מפורש מן התורה:

תנו רבנן: מנחש - זה האומר פתו נפלה מפיו  

מקלו נפלה מידו.

בנו קורא לו מאחריו. עורב קורא לו,

צבי הפסיקו בדרך, נחש מימינו ושועל משמאלו (סנהדרין סח, ב)

על פי הברייתא הזו, המבארת מהו ניחוש אסור, כל ניחוש וקישור בין מקרים שקורים לאדם לבין ההנחה שיש בהם סימן רע לבאות, הוא קישור אסור וכלול באיסור התורה של "לא תנחשו".

לכאורה, אין הבדל בין פרשנות של סימנים השליליים לפרשנות הסימנים הטובים. זה גם זה נראים כלקוחים מעולם המיסטיקה והכישוף. מדוע, אם כן, הותרו הסימנים הללו והאחרים נאסרו?? 

 

ואכן, במענה מסוים לשאלה זו קובע ר' יצחק שאנג'י, בעל בארות המים (המאה הי"ח, סלוניקי)   במפורש כי יש להבחין בין סימן רע שהוא ניחוש אסור, לבין סימן טוב שהוא מותר "דבזכות [זה] אפשר שישתנה המזל" (הלכות ע"ז, פי"א).

הסבר אפשרי להבחנתו זו. הוא, שבפוגשו סימנים "רעים" האדם חש שהוא איבד את הבחירה החופשית וכאילו גורלו נחרץ, נוכח תחושות אלה הוא ישאר ברפיון ידיים, ובלי מוטיבציה לפעול ולתקן.

 

מאידך, יצירת הסימן הטוב מנוגדת תכלית הניגוד לרפיון הידיים, ויש בה דירבון לעשייה חיובית . יתכן שלכך רומז ר' יצחק כשהוא מוסיף "דבזכות אפשר שישתנה המזל". בעשיית סימנים טובים אדם מביע תקווה להיפוך, להזדמנות מחודשת, והדברים מעוררים את ליבו ומחשבותיו לעשות טוב.

המהר"ל בספרו באר הגולה מדמה את הסימנים למלאכת הנביאים שנצטוו לסמל במעשיהם כעין מה שיקרה בעתיד:

כי הדבר הזה הוא חכמה נפלאה, לעשות לגזירה עליונה דמיון וסימן למטה, כדי שתצא לפעל הטוב... כמו שתמצא שעשו הנביאים. ... ואין בזה ניחוש, רק הוא הכנה שתצא הגזירה לטובה.... שעל ידי סימן תצא הגזירה לפעל הטוב. ודברים אלו נעימים ויקרים מפז, וכל חפצים לא ישוו בהם. (באר שני, פ"ז).

 

נראה שהמהר"ל מבטא משהו שהוא מעבר לתקווה ותחושה טובה המעודדת לעשיה חיובית. הסימנים לדעתו הם כלי של ממש לקליטת השפע והטוב. למעשה, מה שאומר המהר"ל מיתרגם בשפה שלנו למושגים של "חשיבה חיובית" כשהעקרון הוא שמי שחושב באופן מסוים יכול להשפיע על המציאות ולקבוע את העתיד. הוא יכול בעוצמה של התוויית כיוון לייצר מגמה ותנועה. האדם יכול לעורר את הטוב.

במושגים חסידיים הסימן הוא המחשבה, הוא הרעיון, הגילוי שסימן הוא מילתא משמעו שמחשבה מיתרגמת למציאות. שמחשבה היא הזרע המצמיח את הפעולה ושזה דרך העולם. השפעה על המחשבה היא חזרה לנקודת הראשית של המעשים כולם, והכוונתם לכיוון החיובי (ראו: בני יששכר, חודש תשרי, ב, יום הכסא).

 

ר' צדוק הכהן מלובלין מסיט את הדיון למקום אחר. הוא מעיר על כך שכל הסימנים נעשים על ידי אכילה דווקא, מתוך גירוי פיזיולוגי ולא זה המחשבתי. ההשפעה של האוכל על האדם נלמדת עוד מפרשת בראשית כשהקב"ה אומר לאדם שלא לאכול מעץ הדעת. עובדה היא שאכילת הפרי הצליחה לשנות מהותית את האדם. מעקרון זה נגזרים כל איסורי האכילה והציוויים הייחודיים לעניין. יש מאכלים שהם מיוחדים לשבת ויש שמיוחדים לסעודת ערב יום כיפור או פורים, המאכלים, ריחותיהם ומראיהם מסוגלים להטות את לב האדם, ובלי שנשים לב יש באוכל היכולת לעצב את מצב רוחנו, לכונן  את עמדתנו הנפשית ולכוון את הלב לעבודת ה' הנכונה והמדויקת. בתחילת השנה אנו עסוקים בהמתקת הדין, ועניין זה, כך מתברר, מתחיל באכילה של שמחה ובמתיקות המאכל (פרי צדיק, דברים, ראש השנה).

 

יהי רצון שתתחדש עלינו שנה טובה ומתוקה!