A PHP Error was encountered

Severity: Notice

Message: Undefined variable: lang

Filename: inc/common.php

Line Number: 10

בית מורשה - מאמרים: פרשת השבוע - בראשית "הנני נתתי" – על מתנות ושאינן מתנות
דף הבית > מאמרים > פרשת השבוע > בראשית
מאמרים

"הנני נתתי" – על מתנות ושאינן מתנות /

הרבנית ד"ר מיכל טיקוצ'ינסקי

לאחר שנוכח ששרה אשת איש ולא פנויה כפי שסבר בתחילה אבימלך משחרר את שרה ואת אברהם לדרכם,. אך הוא אינו מסתפק בכך. התורה מציינת כי הוא מעניק לבני הזוג שזכו להתאחד שוב- מתנות. "ויאמר אבימלך הנה ארצי לפניך בטוב בעיניך שב. ולשרה אמר הנה נתתי אלף כסף לאחיך..." (בראשית כ, טו-טז). 

 

נתינת הכסף לאברהם מלווה בהודעה לשרה, הודעה הנאמרת בטרוניה, תוך הזכרת מקור התקלה: "לאחיך"... (ראו: תולדות יצחק). נראה שאבימלך רומז כאן שהמתנות שהוא נותן יש בהן מצד אחד מימד של פיצוי על עוגמת הנפש שנגרמה, פיצוי שנתינתו היא חובה גמורה מצד הדין. אך יש בהן גם מימד של נתינה ונדיבות לב שכן אברהם ושרה הם שהחטיאו את אבימלך באומרם "אחותי היא". שמא, רומז אבימלך, היתה פה תחבולה כשניסו השניים בעורמה לגרום לו לחוש בצורך לפצותם. בכך, הוא מציג אותם כזוג נוכלים שבאו לרשת את כספו שלא בדין והכסף שהוא מעביר הוא מתנה ולא חוב.

 

הדיון הקצר הזה מעורר את המחשבה לשאלת הגדרת המושג מתנה. המושג הזה נדון גם בהלכה. כמה הלכות נתייחדו לקניין מסוג זה. הלכה פסוקה היא ש"זכין לאדם שלא בפניו" ועל כן, אדם זוכה במתנה שהקנו לו גם אם אינו יודע על הנתינה. שכן, ברור לכל שהוא רוצה בה. הרצון הזה די בו כחלופה לקיומה המפורש של "דעת הקונה" והבעת הרצון לקבל. דא עקא, חז"ל הבינו שלא תמיד ברור לשני הצדדים שהחפץ המועבר הוא מתנה. ושמא גם לא ברור שזו זכות לקבלה.

בסוגיה במסכת שבת ישנה מחלוקת אם "הנותן מתנה לחבירו צריך להודיעו".

 

מי שסובר שהנותן חייב להודיע למקבל על המתנה, תומך את דעתו בשני מקורות: האחד הוא הפסוק "לדעת כי אני ה' מקדשכם"- הנה, בפסוק הזה ה' מודיע לבני ישראל שהוא נותן להם את קדושתם ונוסך בהם סגולה מיוחדת. ה' אינו מסתפק בנתינה אלא גם מודיע על הנתינה.

 

המקור הנוסף הוא מן האגדה. שם מסופר שהקב"ה אומר למשה "מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה ואני נותן אותה לישראל- לך והודיעם". מן האגדה עולה שמשה צריך ליידע את עם ישראל על המתנה- השבת. 

 

השיטה החולקת סוברת שאין צריך להודיע. הראיה לכך היא ממשה שקרן עור פניו והוא לא ידע על כך וגם לא טרחו להודיעו. אולם, הגמרא מבארת שהסיבה לכך שהקב"ה חרג ממנהגו ולא הודיע למשה על המתנה שקיבל היא שממילא דבר המתנה עתיד להתגלות למשה. מכאן שחובת ההודעה קיימת רק כשהמקבל אינו יודע על המתנה ועל קיומה וגם לא יכיר בה בדיעבד (בבלי, שבת י, ב).

 

המקרים שבהם אנשים אינם יודעים על קבלתה של מתנה הם מגוונים. כבר בסוגיה יש שתי דוגמאות למקרים כאלה כפי שהראינו. הדוגמה האחת עוסקת במקרה שבו המתנה היא ערטילאית ורוחנית ואינה נקלטת בחושים- קדושת עם ישראל. משום כך, נדרשת הודעה. הדוגמה השניה היא של השבת. אמנם, דבר קיומה של השבת גלוי לכל. אך, כידוע השביתה בשבת עבור אנשים לא מועטים נחווית ככלא. יש מי שעבורו האיסורים המרובים וחובת המנוחה הם חוויה כובלת. על כן, צריך להודיע למקבל שיש כאן מתנה. שמי שיידע לנצלה, להפנים את ערכה של המנוחה ואת היכולת לשכוח מהוויות העולם הזה יזכה בה. 

 

ניתן להוסיף דוגמאות למקרים שבהם  יש להודיע על המתנה מפני שאין זה מובהק שמדובר במתנה. אדם הנותן מכספו לנזקקים עושה זאת בגדר מצוות צדקה, כחובה הלכתית. עדיין מדובר במתנה. מקומות עבודה מעניקים מתנות לעובדים על פי החוק והנוהג, העובדים אף משלמים על כך מס, אז מדוע היא נחשבת למתנה? הטשטוש שבין חובת הנתינה למתנה מקבל גם ביטויים מגוחכים לעיתים. באחד מאתרי החדשות ברשת סופר על זוג שנישא ושלח לאורחיו מכתב בזו הלשון:

 

לד"ר נ' וד"ר מ',

מבקשים להודות לכם מקרב לב על השתתפותכם בחתונתנו ועל השי הנדיב שהענקתם לנו. רציתי שתדעו שמנת הגורמה שאכלתם עלתה לנו 350 שקל למנה (700 לשניכם), כך שלמעשה שילמנו על השתתפותכם באירוע 400 שקל. 

...לא יעלה על הדעת שאורח באירוע לא יישא לפחות בעלות מנתו ויצפה שהזוג הצעיר והמסכן יממן את ארוחת הגורמה שהוא אכל!!! זו פשוט שערוריה (פורסם בווינט, 31/7/08).

 

תחושת בני הזוג שחובתם של האורחים באירוע לשלם עבור השתתפותם בו ולשאת בהוצאות מבהירה עד כמה התרופף מושג המתנה והפך להיות לחובה בתודעה הרווחת. לעיתים לא רק המקבל אינו מודע לכך שמה שהוא מקבל הוא מתנה. לעיתים גם הנותן אינו יודע שהוא נותן. עובד המשקיע מזמנו אינסוף זמן בעבודה ואינו מקבל על כך גמול, חש כי הוא עושה את עבודתו שעה שהוא תורם מזמנו החופשי והפנוי לטובת המעביד. 

 

הנה כי כן, הוויכוח אם הדבר שניתן הוא מתנה או שמא הוא חובה הוא דיון עתיק יומין ששורשיו בין שרה ואבימלך. תשומת הלב של חז"ל לשאלה הזו והחובה להציב בין הצדדים לעיסקה את "שם המשחק" מחייבת בסופו של דבר את הצדדים להסתכל ברובד העמוק של המתרחש ביניהם. לעיתים מתברר שההבדל בין מתנה לחובה אין מקורה בשאלה אם ניתנה תמורה מן המקבל, אלא בתחושות הצדדים. יש מי שחש כשהוא מקבל מתנה שהוא מעניק במתנה לאחר את הזכות לתת לו כי מי בכלל רוצה לחוש חייב. יש מי שחש שהוא מעניק משלו כי נכפה לסיטואציה ויש מי שאינו מודע לכך שהוא מקבל מפני שנדמה לו שהוא מקבל את המתת בדין. אל מול כל אלו נדמה שצריך להזכיר ולהיזכר שיש נתינה שנובעת מרוחב לב, ויש קבלה פשוטה – שיש בה הכרת הטוב.  שהענין המקורי הוא נתינה וקבלה כדרך להבעת אהבה, וידידות.