A PHP Error was encountered

Severity: Notice

Message: Undefined variable: lang

Filename: inc/common.php

Line Number: 10

בית מורשה - מאמרים: פרשת השבוע - בראשית המלבוש היהודי – דיוקן יעקב וכתונת הפסים
דף הבית > מאמרים > פרשת השבוע > בראשית
מאמרים

המלבוש היהודי – דיוקן יעקב וכתונת הפסים /

הרבנית ד"ר מיכל טיקוצ'ינסקי

גלגוליו של יוסף הם משל לתלאותיו של עם ישראל כולו. מי שאביו עושה לו כתונת פסים, ובוחר בו מכל בניו – נסחר בשוק כאחרון העבדים ועובר מיד ליד. נשלט בידי עמים רבים, מוטל אל הבור בעוונות שלא ביצע. תלוי בחסדי שרים ורוזנים. אך גם מנהל את העולם באשר הוא שם.

 

בתקופת החשיכה הגדולה של הדור האחרון היוותה דמותו של יוסף מקור השראה לא אכזב לדרשות. בספרו משנה שכיר כותב הרב טייכטאל כי נתחדש לו חידוש בסיפורו של יוסף. הרב טייכטאל, שלמד בישיבת פרשבורג שהיה מקורב לאדמו"ר ממונקאטש וקרוב לדעותיו הקיצוניות. במהלך מלחמת העולם השניה החל לעסוק בענייני השקפה וכתב את ספרו הידוע "אם הבנים שמחה". וכשהחלה השמדת יהודי הונגריה, נתפס בנתיב בריחתו נלכד ונרצח בדרך לאוושוויץ בשנת 1944.  מספר כי בצוק העיתים נאלץ להסיר את הבגדים שצביינו אותו כיהודי, לשנות את חזותו ולמחות את רושם יהדותו כלפי חוץ. לפתע, כשהוא מוצא את עצמו בבגדים זרים, מצא הרב את נקודה של הזדהות עם יוסף שכתונת הפסים הוסרה ממנו והוא נאלץ להתגולל בבגדים שאינם מבטאים את זהותו ואינם הולמים את אישיותו. 

 

וכך מתאר הרב טייכטאל את החוויה האישית של יוסף בהגיעו לביתו באותו יום שבו תפסה אותו אשת פוטיפר. בדמיונו של הרב, הבית הוא בית המדרש, אליו יוסף מגיע כדי לעשות "מלאכתו" כלומר, ללמוד תורה בשקידה כפי שהיה רגיל בבית אביו.

 

אבל בעת שישב ללמוד לא מצא עצמו בנכונה, כי חשב בלבו על צורתו של כעת שהיה מוכרח מחמת הגלות לפשוט מעליו צורה היהודית ודמות דיוקנו של אביו וללבוש צורה מצרית, 

דהיינו שכבר הפשיטו ממנו הטלית של תלמיד חכם היא הכתונת פסים שעשה לו אביו, 

וגם סלסל בשערו כדרך המצרים, 

וגם הפאות היה מוכרח לגזוז. 

באותו רגע כשיוסף חש כלוא בבגדיו החדשים ובתפאורה הכללית המחודשת שהוא נושא על עצמו. ובחוסר הנוחיות ובהיעדר משכנו המוכר הוא זועק לקב"ה "הכר נא אם כתונת בנך היא אם לא".

 

וזה שאמרו חז"ל ונראה לו דמות דיוקנו של אביו, כלומר שהצטער בעת הזאת שישב ללמוד תורתינו הקדושה בישיבה, שחסר לו דמות דיוקנו של אביו [הצורה היהודית], ... ועל כן היה כמתרעם על גורלו המר.

 

ומספר הרב טייכטאל בהקשר זה סיפור נפלא שארע במלחמת העולם הראשונה בחוסט, וזו לשונו:

פעם בשבת כשהלך הרב (של חוסט) למקוה בבוקר קודם התפילה, פגע בכת שבוים מרוסיא שהיו מטאטאים את הרחוב, והבחין שאחד מן השבויים מחלק לו כבוד היינו שנותן לו דרך להלוך, וכן בחזרתו מן המקוה עשה לו מקום פנוי בדרך לילך, והוא היה בעצם בעל נימוס, 

והרכין לו הרב ראשו ונתן לו דאנק [תודה] על זאת. 

 

על זאת פתח השבוי את פיו ואמר לו, 'רבי פאר דעם קומט מיר קיין דאנק, עס איז א חוב פארן מרא דאתרא כבוד צו געבען, איך בין אויך מרא דאתרא אין מיינער היימאט' [רבי, עבור זה לא מגיע לי כל תודה, זוהי חובה לכבד את המרא דאתרא גם אני הנני מרא דאתרא במולדתי]. 

 

וכששמע הרב את הגאון הנ"ל נרתע לאחוריו מדבריו, והשתדל בעדו לשחררו עד שנתנו לו חירות ממלאכה זו, ולקח אותו תחת משמרתו וקירבו ביתר שאת, כי בדברו אתו הכירו לאדם גדול בענקים, וכבדו לדרוש בשבת בבית הכנסת. 

 

וכשנודע הדבר לאנשי העיר מי ידרוש, נתקבצו כל העיר מקטן ועד גדול לשמוע דרשה מאיש שבוי, אשר היא מילתא דלא שכיח, ואחר שהיה בית הכנסת מלא מפה אל פה, ורצה הדורש לילך לפני ארון הקודש לעמוד שם לדרוש, הלך הרב אב"ד אליו ואמר לו שאולי היה טוב ללבוש מלבוש חשוב ולדרוש בה את הדרשה, והשיב לו הרב השבוי: לא! רק בלבושו ידרוש!

הרב השבוי ניגש לארון הקודש והתחיל הדרשה בדברים אלו, 

"רבונו של עולם הכר נא הכתונת בנך היא אם לא ..."  

ובאמרו זאת בקול מר וצורח אחז בידו בלבושיו השבויים ואמר: "האם זה לכבודך רבונו של עולם הלבוש הזה שאני לבוש בו???"

ולא היה צריך לומר יותר, וכל העם געו בבכי מתוך התרגשות עצומה (משנה שכיר, פרשת וישב).

 

בדברי הרב טייכטאל חסרונה של דמות הדיוקן ה'יעקובי', כלומר המראה היהודי הטיפוסי, שנגזל ממנו, ואת חסרונו הוא מבקש לשמר – היא נקודת האחיזה של הגעגוע של היהודי השבוי הזה. 

אותו השבוי הרוסי התגלם בדמותו של יוסף הצדיק, שנפל לבור השבי, ומשם הוא זועק אל אלוהיו בלשונם של האחים – ומהפך אותה – הכר נא את הכתונת הזו.. 

 

אם נחזור לסיפור ההשראה של הרב טייכטאל ולמדרש המהווה לו מקור נראה שניתן להסביר את העניין בדרך אחרת. התורה מספרת שיוסף מגיע לבית אדוניו פוטיפר לעשות את מלאכתו. המדרש מפרש את סיבת בואו ואת מהותה של המלאכה אותה ביקש לעשות בבית אדוניו בשני אופנים הפוכים. ההצעה הראשונה היא לומר שהגיע לעבודה היומיומית הרגילה. וההצעה השניה היא לומר שהוא בא על מנת לחטוא עם אשת פוטיפר וניצל מן החטא ברגע האחרון בזכות דמות דיוקנו של אביו שנראתה אליו.

 

ויבא הביתה. לחשוב חשבונות של רבו: 

ד"א מלמד שבא לשכב עמה וזימן לו הקדוש ברוך הוא דמות דיוקנו של אביו (מדרש אגדה, וישב)

 

לאור המדרש נראה שההסבר שלפיו יוסף נכנס לביתו בתמימות כדי "לעשות חשבונות של רבו"- חשבונות שמים הוא רק אחת האפשרויות. לפי הדרשה השנייה, טלטלות הגלות ואובדן סימני ההיכר החיצוניים אצל יוסף היו ביטוי לריחוק הנפשי שנוצר בתהליך איטי מתוך היטמעות בתרבות המקומית. ההיזכרות בדמות האב היא דרך (מיידית, דרמטית) להיזכר ליישר ולכוונן בעזרתה את המחשבה הפנימית. אין דרך אחרת להיזכר במכלול רב של פרטים אם לא דרך דמות אחת ומודל אנושי המרכזים בתוכם שלל היבטים בעלי משמעות. נקודת מבטה של הדמות הזו – של יעקב - מאירה את הדרך ליוסף, מאפשרת בחירה נכונה ומונעת נפילה למקומות זרים.

 

בין אם דמות האב היא המראה היהודי ובין אם דמות האב היא המודל הרוחני, הפרידה וההשלה של הדמות הזו נעשתה בתהליך כאוב וממושך.

מנקודת מבטנו הדואבת, אך גם מנוחמת מעט, ניתן לומר שלעיתים נחוץ גם קילוף המלבושים. נדרשת חזרה למצב הבראשיתי על מנת לאפשר לאדם לברר את נקודות היסוד- את שורשי דמות דיוקנו של אביו, על מנת שיוכל לשוב ולחדשה בלבושים חדשים חיצוניים ומהותיים.

 

ברוח ימי חנוכה המתקרבים ניתן לומר שההתחדשות מתחילה מנקודה שיש בה כמעט חורבן. מנקודה שבה נותר רק פך קטן של שמן זית זך. די במעט השמן, ברעיון גרעיני, לפתוח שערים גדולים ורחבים לחידוש ולהפיכת החשיכה לאור גדול.