A PHP Error was encountered

Severity: Notice

Message: Undefined variable: lang

Filename: inc/common.php

Line Number: 10

בית מורשה - מאמרים: פרשת השבוע - בראשית שקרים דיפלומטיים
דף הבית > מאמרים > פרשת השבוע > בראשית
מאמרים

ויחי: שקרים דיפלומטיים /

הרב ד"ר יהודה ברנדס

בשובם מהלוויתו של יעקב אביהם, פונים האחים ליוסף ואומרים לו: 'אביך צוה לפני מותו לאמר, כה תאמרו ליוסף, אנא שא נא פשע אחיך וחטאתם כי רעה גמלוך'. רש"י מביא מן הגמרא: 'שינו בדבר מפני השלום, כי לא צוה יעקב כן, שלא נחשד יוסף בעיניו'. הטקטיקה של שימוש בשקר כדי לפתור בעיות על ידי אחי יוסף מוכרת לו ולקוראי ספר בראשית היטב, מפרשת הכתונת הטבולה בדם.

 

כלום לא הבינו עדיין האחים שלא זו הדרך? או שמא לדעתם ראוי להשתמש בשקר למטרות חיוביות? היתכן שהם חזרו בתשובה על חטא מכירת יוסף, אולם בשקר ששקרו לאביהם לא ראו חטא כלל כי אם הכרח שלא יגונה בנסיבות הזמן ההוא?

 

קדם לבנים אביהם, יעקב שאמר לאביו 'אנכי עשו בכורך' ונטל את הברכות במרמה. מעשה זה נעשה בברכת אמו, וגם הברכות בהם זכה לא נלקחו ממנו. האמנם הדרך הזו כשרה? כאשר נהג יעקב בתחבולות עם לבן, והגדיל את הונו וצאנו באמצעות המקלות בשקתות המים, אפשר היה להצדיק מוסרית את הפעולה הזאת אחרי שנים רבות שבהם התעמר בו לבן והעבידו חינם. אולם האם ראוי הדבר שהפתרון לתיקון העוול חייב לו על ידי תחבולת מרמה?

 

כיעקב אביהם, גם שמעון ולוי נקטו בתחבולה המבוססת על מרמה כדי להכות את העיר שכם. דור קודם לכן, משקרים אברהם ושרה למצרים ולאבימלך, באמרם: 'אחותי היא', 'אחי הוא', וכך נהגו גם יצחק ורבקה בארץ גרר. בעיני האבות, היתה זו דרך להנצל ממוות, אולם בסופו של דבר, הם נצלו בהתערבות הקב"ה. האם אי אפשר היה לפעול ישועות גם בלי מעשה הרמיה?

 

לכל אחד מן המקרים של השקר יש הצדקה משלו: אברהם ויצחק חששו לחייהם, שרה אמרה 'לא צחקתי', 'כי יראה'. רבקה ויעקב הבינו טוב יותר מיצחק מי הבן שראוי לברכות, ובכלל, יעקב לא הוציא דבר שקר ממשי מפיו, אלא אמר: 'אנכי (יעקב ו)עשו בכורך', שמעון ולוי רצו לשחרר את דינה ולנקום את כבודה המבוזה, האחים חששו לשלומו של יעקב ומענשו על מכירת יוסף, ובסופו של הספר, הם חוששים מענשו של יוסף על אותה מכירה עצמה. למרות כל התירוצים האלה, מקומו של השקר בסיפורי האבות חורג בהיקפו מכדי שניתן יהיה להסתפק בתירוצים מקומיים, שפותרים או מצדיקים כל מקרה בפני עצמו. יתר על כן, חלק מן התירוצים נראים מביכים לטעמם של מי שהורגלו לחיות על פי הפסוק 'מדבר שקר תרחק'.

 

בחסידות פשיסחה ובנותיה הדגישו, כי פסוק זה אינו לאו פשוט, כמו 'לא תשקרו איש בעמיתו', זהו הלאו היחיד בתורה שבו נוסף 'תרחק'! ההרחקה אינה סייג מדרבנן כמקובל, אלא גוף איסור התורה.

כך מנסח את חומרת השקר בעל מנורת המאור, ר' ישראל אלנקוה (פרק יט):
'ואמר החכם: אדם המכזב חשוב כמת, לפי שאיש שאין בפיהו אמת, ואין בני אדם חוששין לדבריו, מפני שדרכו לכזב, חייו ומותו שוין. וארז"ל כך עונשו של בדאי, אפי' אומר דברים של אמת אין שומעין לו. וירמיה הנביא, כשהיה מוכיח את ישראל, לא היה מוכיחן אלא על הכזב, שנא' למדו לשונם דבר שקר העוה נלאו, וכתי' וידרכו את לשונם קשתם שקר ולא לאמונה גברו בארץ. פי' העוה נלאו, אחר שלמדו את לשונם דבר שקר, נעשה להם הכזב כטבע, ולא יכלו לסור ממנו, ונלאו להתעוות מדרך השקר לדרך האמת. אמ' רב הונא, מצינו שלא גלו ישראל מארצם אלא על שעברו על זה הפסוק, מדבר שקר תרחק.'

 

למרות חריפות דבריו של ר"י אלנקוה, נראה לדייק שדבריו כוונו אל מי שרגיל לדבר שקר ולהפריח כזבים, אך לא למעשה השקר החד-פעמי. אדרבה, עיון בפרשנות ובפסיקה של 'מדבר שקר תרחק' מורה על כך שפסוק זה נאמר בהקשר של פרשת משפטים, ולא כערך כללי. במדרשי ההלכה ובגמרא מופקים ממנו כללים קפדניים למערכת המשפט. (שבועות ל ב – לא א) אך לא איסור כללי על אמירת שקר. גם הרמב"ם במנין המצוות (לא תעשה רפה) מנה זאת כאיסור החל בבית הדין ולא כאיסור כללי. בספר היראים (מצוה רלה) אמנם הרחיב את האיסור מעבר לבית הדין, אולם כתב שהלאו הוא על שקר שיבוא ממנו רע לבריות. הרב יובל שרלו הצביע על הצורך והציע שיטה לחיבור מקיף בנושא הלכות השקר, שבו יפורטו העקרונות והמקרים השונים שבהם מצוה, מותר או אסור לשקר.


מי שנשא את דגל אמירת האמת לדגל כערך מן המעלה הראשונה, גם במחיר פגיעה בערכים אחרים, היה בית המדרש של חסידות פשיסחה-קוצק-גור. ואין המקום מאפשר להרחיב בדבר זה כאן.

 

נראה, שהשאלה אם שקר פסול מיסודו או לא, שנויה במחלוקת בית שמאי ובית הלל בסוגית 'כיצד מרקדין לפני הכלה'. בית הלל אומרים 'כלה נאה וחסודה', גם אם אינה כזאת, ואילו בית שמאי טענו כנגדם: 'התורה אמרה מדבר שקר תרחק'. בית הלל לא 'נבהלו' מהפסוק והשיבו כנגדם: 'לדבריכם, מי שלקח מקח רע מן השוק, ישבחנו בעיניו או יגננו בעיניו? הוי אומר: ישבחנו בעיניו, מכאן אמרו חכמים: לעולם תהא דעתו של אדם מעורבת עם הבריות'. (כתובות יז א'). משמע, בית הלל סוברים שמותר ואף רצוי לשקר כאשר השקר מועיל ל'עירוב הדעת עם הבריות', ואינו מזיק. כל שכן, כאשר השקר יכול להביא תועלת. כלומר, המבחן ללגיטימיות של השימוש בשקר אינו בשקר עצמו, אלא בתכליתו. שקר למטרה מוצדקת – מותר. שקר למטרה שלילית – אסור. והלכה, כידוע, כדברי בית הלל.

 

נדמה שאם קוראים כך את ספר בראשית, התפיסה המוסרית שלו הרבה יותר סבירה.
שאלה מעניינת היא, האם התפיסה המוסרית הזאת, שיש לה עיגון בחז"ל ובפוסקים, ועולה יפה עם פשוטו של ספר בראשית, קבילה גם בימינו. לא רק בפשיסחה ובקוצק, אלא גם בתרבות הכללית הנחות היסוד המוסריות הן הפוכות כמעט. אמירת אמת היא ערך עילאי, ולכן בשם אמירת האמת אפשר גם לפגוע בזולת. כשמי שנושא את דגל הערך הזה היא התקשורת, ומערכת המשפט מאשרת זאת. מדוע עלה ערך האמת במוסר המודרני? האם אפשר לומר שיש לראות בכך התקדמות של העולם? או שמא שינוי סדר הערכים המוסרי הזה דווקא אינו התקדמות אלא נסיגה? שמא העדפת הערך המופשט של האמת על פני הערך האנושי של המנעות מפגיעה מיותרת בזולת אינה ראויה ואינה רצויה? אולי פתרון בעיות בדרך עקיפה עדיף על פני עימות חזיתי ישיר? יתכן שהמהומה הגדולה שהתעוררה בשל חשיפת מסמכי ויקיליקס, המעידים על ערמומיותם ושקריהם של הדיפלומטים, אינה מוכיחה בהכרח שהדרך של הדיפלומטיה בטעות יסודה.