A PHP Error was encountered

Severity: Notice

Message: Undefined variable: lang

Filename: inc/common.php

Line Number: 10

בית מורשה - מאמרים: פרשת השבוע - שמות מכתב אנטי דמוקרטי
דף הבית > מאמרים > פרשת השבוע > שמות
מאמרים

מכתב אנטי דמוקרטי /

הרב ד"ר בני לאו

המצרים חששו מהעם העברי שהולך ומתרבה - ובחרו בפתרון האלים של "כל הבן היילוד היאורה תשליכוהו". פחד מפני זרים קיים תמיד, ומנהיגים רוחניים שמלבים אותו באמצעות "מכתב רבנים" - פוגעים במדינה, ביהדות ובדתיים


על-פי מסורת חז"ל, זכו בני ישראל להיגאל ממצרים בזכות שמירת תגי הזהות המבדילים אותם מהמקומיים: "שלא שינו שמם, לשונם ולבושם". וזאת למרות שהם התגוררו בכל האזורים המיושבים - "ותמלא הארץ אותם".

אם ננסה לצייר את העולה לנו משני המקורות הללו גם יחד, נקבל תמונה של עיר מצרית שמוצאת את עצמה עם מיעוט שהולך ומתרבה. עבריים שאינם מדברים בשפת המקום, אינם מתנהגים לפי הקוד התרבותי המקומי, וכל מהותם אומרת "אחרים אנחנו".

הזרות וה"אחרות" מולידות את הפחד. זהו אותו פחד מפני הזר, מפני הלא מוכר, מפני האחר באשר הוא אחר. הפחד שמלווה בדרך כלל גם בדמוניזציה. בסיפורם של ישראל במצרים התפתח הפחד הזה לשנאה עמוקה, שהביאה בסופה את ה"פתרון הסופי" של "כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו".

כך גם בחווית יהודי גרמניה של שנות ה-20 וה-30, שדימו עצמם לגרמנים בני דת משה, והתעוררו בבהלת ניפוץ הזכוכיות של ליל הבדולח אל ימי השואה הנוראה.

שני קצוות
על סוגיית הפחד מפני הזר כתבו אנשי מקצוע והמבינים לעומק את נפש האדם. זוהי תופעה קבועה שאין איש בעולם שבאמת משוחרר ממנה. בחוויה הישראלית מועצמת חווית הפחד ומעורבת בחשד ובמאבק הלאומי.

תושבי שייח ג'ראח וסילוואן מפחדים מכניסת היהודים, תושבי אילת מאוימים מהשתלטותם של מסתננים מסודאן, תושבי רמת השרון מכניסת חב"ד, תושבי רמות השבים ויבניאל מכניסת ברסלבים, ותושבי צפת, כרמיאל ונצרת עילית מכניסתם של ערביי ישראל. המאבק הפוליטי בישראל מעצים את הפחד ומכניס לתוכו את התבלין של העוינות. אם מוסיפים לכך את הטרור שמאיים באופן אקטיבי על חיי האזרחים במדינה, לא נוכל להימלט מהרצון להסתגר מפני האוכלוסייה הערבית בישראל.

הפחד והעוינות הם גם התשתית שממנה מתחילה הסוגיה שלנו. זוהי נקודת הפתיחה שבה נדרשת המנהיגות להיכנס ולנווט. גבולות הגזרה של מבחן המנהיגות מוגדרים היטב, ואלו הם שוליה: הרדמת האוכלוסייה בארגעת שווא, מחד גיסא, ויצירת פאניקה להעצמת הפחד מאידך גיסא.

המנהיג המרדים את העם יתעורר לקריסת מערכות. סוגיות המסתננים מאפריקה, ההשתלטות הנדלני"ת על בתים ועל שכונות יהודיות, ההיאחזות היישובית של בדויים בנגב – מוכרחות להיות לנוכח עיני מנהיגי המדינה שמבקשים לחזק את ציביונה כמדינה לאומית של העם היהודי. זוהי אינה מדינת הגירה' אלא מדינת עלייה, וככזו מוכרחה ההנהגה להתעורר ולמצוא את דרכי האיזון הראוי בין זכויות אזרחי המדינה לבין שמירת הרוב היהודי והאופי היהודי של המדינה. יישוב הגליל והנגב בחלוצים יהודים עומד כערך מכונן בליבת הציונות.

המנהיג שיעצים את הבהלה מפני ההתעצמות של המיעוטים בישראל ימצא שריפה מתלקחת של שנאה. הפחד הוא חומר מעולה להדלקת אש השנאה. הוא בוער בקלות ומתפשט על פני כל הארץ.

מכתב הרבנים
לדאבוננו, אנו עדים לאחרונה למנהיגים פוליטיים ורוחניים המלבים את האש ומעצימים את השנאה. הפיכת כל המיעוטים לאויבים, קריאות "מוות לערבים" ועוד הכללות שכאלה מוצאות את דרכן מפיותיהם של קברניטים לזרועותיהם האלימות של המון מוסת.

כשאנשי תורה עושים זאת, הם לכאורה נאמנים לשולחם ולתורתו, ומבקשים להשמיע רק את קולה הצלול של ההלכה. וזו בדיוק הבעיה שלנו, היהודים הדתיים שרוצים להשתתף באופן פעיל באחריות להנהגת המדינה.

לו צדקו הרבנים במכתבם, והתורה אוסרת עלינו לתת זכויות שוות לערביי ישראל, הרי שלפנינו הוכחה מוחצת לכך שתורת ישראל וערכי הדמוקרטיה אינם יכולים לגור בכפיפה אחת. תורה האוסרת על מכירת בתים לאזרחי ישראל שאינם יהודים, אינה יכולה להשתלב עם התשתית של החשיבה הדמוקרטית שקובעת שווין זכויות לכל אזרחי המדינה. בכל צורותיה של הדמוקרטיה בעולם אין ויכוח על ערך יסוד זה.

הרצון לקרוע את החשיבה הדתית מהחשיבה הדמוקרטית מקורו במאבק ובנסיון להכפפת ידיים. כבר שנים מובילות קבוצות קצה את המאבק הזה. כל כמה זמן מוכיחים לנו אבירי "מדינת כל אזרחיה" שתורת ישראל אינה מסוגלת לחיות בשלום עם ערכי היסוד של הדמוקרטיה. שנים מנסים אנשי תורה מהמחנה החרדי להוכיח שהמדינה הדמוקרטית מערערת על יסודות התורה וההלכה. גם אנשי ימין קיצון שאינם מזדהים עם התנועה הציונית ערערו במשך שנים על ערכי היסוד של המדינה הדמוקרטית וביקשו להשליט את התורה על מערכת המשפט והחקיקה.

בכל אותן שנים, עמלים אנשי ההנהגה הרוחנית של הציונות הדתית לקרב בין העולמות ובעזרת תורת הפרשנות לצמצם ולגשר על הפערים הללו. פרסום "מכתב הרבנים" המכיל חתימות של אנשי הכיפות הסרוגות עם אנשי חב"ד וליטא מבטא כרסום מדאיג בנאמנות של אנשי הציונות הדתית למדינה. אל החיבור הזה של המגזר הדתי מצטרפים חלק מאנשי התקשורת והאקדמיה, ששים ושמחים להוכיח לכל יושבי הארץ שיהדות ודמוקרטיה לעולם לא ילכו יחדיו.

זה לא הועיל לאיש
הציונות הדתית בחרה להיות חלק מהתנועה הציונית, ולהוביל באופן אקטיבי את הנהגת המדינה. הבחירה הזו היא לא רק פרגמטית, אלא גם רוחנית ודתית. אנו רואים את תהליך שיבת ציון כמהלך אלוקי ואת הקמת המדינה כשלב מכריע בגאולת העם היהודי. הבחירה בדמוקרטיה כמשטר המכונן של המדינה היהודית לא היה נתון לשאלה. היו שאהבו את הרעיון מיסודו והיו שהסכימו לו כהכרח שלא יגונה.

בגלל בחירה זו, טרחו כל רבני הציונות הדתית הראשונים לגשר על פערים אפשריים בין ההלכה והמשטר הדמוקרטי. זוהי חובתו של כל מי שרואה את עצמו שותף למהלך הכולל של הקמת המדינה היהודית. לו היו בוחרים אותם רבנים מובילים של המכתב הנוכחי להוביל את דרך הגישור והחיבור, היו מוצאים, בקלות יתרה, את הפרשנות ההלכתית הקובעת שזכויות המיעוטים בישראל אינן נופלות מזכויותיהם של חברת הרוב.

מכיוון שכבר נמצאה הפרשנות ההלכתית המיישרת את ערכי התורה עם הדמוקרטיה, הופכת הפרשנות הזו להיות חובתו של כל רב החרד לשלומה של המדינה היהודית והדמוקרטית.

פסיקת הרב הרצוג
כבר לפני למעלה מ-60 שנה התמודד הרב הרצוג, רבה הראשי הראשון של המדינה, עם סוגיה זו. בראשית דבריו (שפורסמו בכתב העת "תחומין" כרך ב) הוא עמד על כך שזכויות המיעוטים במדינה היא השאלה המרכזית שנידרש לה. לאחר בירור הלכתי המראה את האפשרות הגלומה בהלכה לנתינת זכויות אזרח למיעוטים, מבטא הרב הרצוג את תקוותו שכל מי שחפץ בהקמת המדינה וחיזוקה יאמץ את הפסיקה הזו ללא עירעור.

"מה עלינו לעשות? להגיד לאומות: אין אנחנו יכולים לקבל את התנאי הזה, מפני שתורתנו הקדושה אוסרת על ממשלה יהודית להתיר הישיבה בארצנו לנוצרים ונוסף על זאת היא אוסרת עלינו להרשות פולחנם בארצנו ואוסרת עלינו להרשות להם לרכוש קרקעות? דומני שלא ימצא רב בישראל בעל מוח

 

ובעל שכל ישר שיסבור שעלינו להשיב כך, כלומר שזוהי חובתנו מדין תוה"ק", הוא כתב. והנה, שני דורות אחרי הרב הרצוג, נמצאו אותם רבנים שמבקשים, בשם המאבק הריבוני על ארץ ישראל להוביל את הפסיקה השוללת את הדמוקרטיה מיסודה.

הפסיקה הזו של "מכתב הרבנים" לא הועילה לאיש בישראל. היא העצימה את השנאה לדת ולתורה, חיזקה את המגמות הקובעות שהתורה אינה מסוגלת להשתלב במדינה ריבונית והותירה את נאמני התורה מדממים.

אנו זקוקים להרבה יותר מזה. תורה שמביעה חיבור ואחריות, תורה שמנהיגה למקורות של תיקון וגישור ותורה שמאירה לכל סביבותיה.