A PHP Error was encountered

Severity: Notice

Message: Undefined variable: lang

Filename: inc/common.php

Line Number: 10

בית מורשה - מאמרים: פרשת השבוע - שמות מילי דנזיקין
דף הבית > מאמרים > פרשת השבוע > שמות
מאמרים

מילי דנזיקין /

הרב ד"ר בני לאו

רובה של פרשת השבוע, "משפטים", עוסק בקביעת מערכת הוראות להתנהלות במרחב הציבורי (כולל כללי ענישה לעבריינים).

אחרי המעמד הגדול של קבלת התורה בהר סיני והכרזת הברית בקולות וברקים הגיע תור האותיות הקטנות. החיים אינם מתנהלים בדרמה אלא במציאות ריאלית, שבה אנשים מתחככים באנשים, רכוש נפגע בשוגג או בזדון, מפגעים סביבתיים ונקודתיים מערערים את שגרת החיים. פסוק אחרי פסוק מנהלת התורה את "סדר נזיקין". אם הפרשה הקודמת עסקה בחוויה הדתית של מפגש אדם - אלהים, באה פרשת משפטים ומבקשת להציג את האתגר האנושי של מפגשים בין אדם לחבריו ולסביבתו.

בשפה התלמודית יש מדרג ביחס למעמדו של אדם. יש מצב ניטראלי, של אדם העושה את חובותיו ומתנהל בדרך כל הארץ. יש אדם פלילי, שמתנהל בציר שבין פשע לרשע, ויש אדם חסיד שמשתדל להיטיב בכל אורחותיו. התלמוד (בבא קמא דף ל) מעלה שאלה מה צריך להיות מוקד המאמץ של אדם המבקש להיות "חסיד".

לשאלה זו יש שלש תשובות:
התשובה הראשונה מובאת משמו של החכם רב יהודה: שיקיים את הכתוב במסכת "נזיקין".
התשובה השנייה מובאת משמו של החכם רבא: שיקיים את הכתוב במסכת "אבות".
התשובה השלישית לקוחה מחכם אנונימי: "שיקיים את הכתוב במסכת "ברכות".

מסכת נזיקין (המוכרת היום כמחולקת לשלשה שערים = "בבות": "בבא קמא, בבא מציעא ובבא בתרא") היא המסכת של פרשת השבוע שלנו, שבה מרוכזים כללי ההתנהלות במרחב הציבורי, הן בדין הפלילי והן בדין האזרחי.

מסכת אבות היא המסכת שבה מרוכזים כל הערכים המוסריים, שמבקשים לתעל את האדם למדרגה פנימית גבוהה יותר, בינו לבין עצמו. אין במסכת זו מחלוקות אלא היגדים שמתארים את טיבו של האדם השלם.
מסכת ברכות היא המסכת שבה מרוכזות כל ההלכות ביחס לעמידתו של האדם אל מול אלהיו: קריאת שמע, תפילה ובברכות.

שלש העמדות המוצגות בתלמוד משקפות שלש אפשרויות של מצוינות אנושית: חברתית, אישית ודתית. מעניין שהחכם המציג את הגישה של החסידות החברתית, רב יהודה, מופיע בתלמוד כמי שנאה דורש ונאה מקיים. לחכמי התלמוד היה כלי מדידה לחסידותו של אדם. התודעה הדתית חיברה באופן ישיר בין העדרות הגשם לבין ההתנהלות האנושית. במקום שבו יש חסימה בין אדם לאדם נוצרת חסימה בין השמים לארץ. כדי לפתוח את שערי הגשמים יש צורך לפתוח את הלבבות. בשנת בצורת היו מכריזים תעניות על הגשמים. הדמות המוסרית המובילה באותו מקום היתה מעוררת את הלבבות ועומדת בתפילה להורדת הגשמים. המוכר והמופלא שבכולם הוא חוני המעגל, אך התלמוד יודע לספר על רבים שחוו את הניסיון הזה של תענית הגשמים. רבים נכשלו במשימה ובדרך כלל כיוונו את כשלונם לבני דורם שלא פתחו את ליבם. מסופר במסכת תענית (דף כד) שבאחד המקרים של תענית עמד החכם הבבלי רבא, ניסה את כוחו בפתיחת שערי שמים ולא הצליח. באו אליו כמה תלמידים ותמהו: הרי כשרב יהודה היה גוזר תענית היה מיד יורד גשם

אמר להם: מה אעשה? אם מה שקובע הוא הלימוד - אני בודאי עולה עליו, שבימיו של רב יהודה כל לימודם היה רק בסדר נזיקין ואילו אצלנו עוסקים בכל התורה כולה... אבל כשרב יהודה היה רק מתיר את נעלו כדי להיכנס לתענית - מיד היה יורד גשם ואילו אנחנו יכולים לצרוח כל היום וגשם לא בא...

זהו מסמך היוצא מפיו של אחד מאדריכלי התלמוד הבבלי, שקבע את הנורמה של הלימוד העיוני ושידע שהדרגה של החסיד האמיתי אינה נמצאת במחוזו אלא בתחומו של רב יהודה, החסיד, ב"סדר נזיקין".

גם המדרש של פרשת השבוע (פסיקתא לפרשת משפטים) מתאר לנו את דמותם של חסידי "סדר נזיקין":

חסידים הראשונים היו קוברין את קוציהן ואת זכוכותיהן שלשה טפחים, כדי שלא תוציאם המחרישה. ומעשה באחד שהיה מפנה אבנים משדהו וזורקן לרשות הרבים, אמר לו זקן אחד מפני מה אתה מפנה ממקום שאינו שלך למקום שלך, לגלג עליו אותו האיש, לימים הוצרך אותו האיש ומכר שדהו, וניתקל באותן האבנים, מיד זכר דבריו ואמר: יפה אמר לי אותו חסיד.

כשמטפסים על הר סיני ומבקשים להגיע למחוזות אלוהיים לא נפגשים בבני אדם. המאמץ הוא אישי והמסילה פתוחה לכל. המנזרים מלאים באנשים המשתוקקים להגיע לאיזון פנימי, להרמוניה אישית ולהתעלות רוחנית. כל זה טוב עד השלב שבו כף רגלך דורכת על הארץ. החיים במחוזות החיים מאלצים אותנו לשים לב, לא אל הציר האנכי של יחסי אדם - אלוהים, אלא אל הציר האופקי ביחסי אדם וסביבה.

כולנו מכירים את אותו אדם מהמדרש, הזורק את האבנים מרשות היחיד לרשות הרבים. אנחנו פוגשים אותו גם בתוכנו. התודעה הטבעית, המגדרת את תחום הפרט ומשחררת מאחריות מרשות הרבים, מייצרת אין סוף תלונות אזרחיות בין שכנים: עבירות בניה, זיהום סביבה, יצירת מכשולים וסתם אלימות המתעלמת מקיומו של האחר. כל עניינו של "סדר נזיקין" מבוסס על ההבנה שהזמניות של החיים הארציים ותהפוכותיהם צריכים להצמיח אישיות מתחשבת המודעת לארעיותה. "ו" החיבור שבין פרשת יתרו לפרשת משפטים מלמדת שהעלייה להר אינה משחררת מאחריות לסביבה. כך נאמר במזמור תהילים (פרק כד):

מִי יַעֲלֶה בְהַר ה' וּמִי יָקוּם בִּמְקוֹם קָדְשׁוֹ: נְקִי כַפַּיִם וּבַר לֵבָב אֲשֶׁר לֹא נָשָׂא לַשָּׁוְא נַפְשִׁי וְלֹא נִשְׁבַּע לְמִרְמָה: יִשָּׂא בְרָכָה מֵאֵת ה' וּצְדָקָה מֵאֱלֹהֵי יִשְׁעוֹ: זֶה דּוֹר דֹּרְשָׁיו מְבַקְשֵׁי פָנֶיךָ יַעֲקֹב סֶלָה: