A PHP Error was encountered

Severity: Notice

Message: Undefined variable: lang

Filename: inc/common.php

Line Number: 10

בית מורשה - מאמרים: פרשת השבוע - חגים ומועדים ברכנו לחיים
דף הבית > מאמרים > פרשת השבוע > חגים ומועדים
מאמרים

ראש השנה: ברכנו לחיים /

הרב ד"ר בני לאו

מרכזו ושיאו של ראש השנה הוא השופר. זוהי המצווה היחידה שיש לנו המיוחדת לראש השנה. על שמו נקרא המועד: "יום תרועה" או זיכרון תרועה". את האופי המיוחד והאווירה שיש בתקיעת השופר עושים אנו, השומעים, על ידי הענקת משמעות לקול זה.

יש תרועה המבשרת על הכתרת מלך: "תרועת מלך בו". פן אחד של ראש השנה מכיל בתוכו את ההמלכה של ה' למלך על כל הארץ. זהו רגע שבו עומדים בני אדם הנתונים במרוץ החיים במלוא העוצמה האנושית ואומרים לעצמם ולאלוהיהם: אתה הוא מלך העולם. "מרד הנפילים" עוצר ליום ומודה שהוא לא יותר מאשר טרומן המופעל על ידי כוחות הגדולים ממנו בהרבה.


יש תרועה המשמיעה קולות יותר שבורים, שתכליתם לעורר את הזכרון. תרגום ארמי למילה תרועה הוא "יבבה". שתי אופציות ניתנו בתלמוד למימוש היבבה הזו: גניחה או יללה. רש"י מסביר בפרושו לתלמוד את ההבדל בין שני הסוגים:
"גנח - כאדם הגונח מלבו, כדרך החולים שמאריכין בגניחותיהן.
יליל - כאדם הבוכה ומקונן, קולות קצרים סמוכין זה לזה".

יש הבדל בין כאב פנימי ומתמשך, שבו מוציא האדם החוצה קולות המביעים את הקושי והכאב השרויים במעמקי האדם, לבין קול היללה שהיא הקינה הקולנית, הקצרה והקצובה שמבטאת את ההתרגשות של האבל או של הכאב. המסורת לימדה אותנו להקפיד על שברים ותרועה, כדי להשמיע גם את קולות היבבה עם קולות הגניחה.
מסורת תלמודית נוספת קושרת את היבבה לעולמו של הזכרון. כך אומר ר' אבהו:

למה תוקעין בשופר של איל? - אמר הקדוש ברוך הוא: תקעו לפני בשופר של איל, כדי שאזכור לכם עקידת יצחק בן אברהם, ומעלה אני עליכם כאילו עקדתם עצמכם לפני.
תלמוד בבלי מסכת ראש השנה דף טז עמוד א
 

על פי מדרש זה עמדו יהודים במשך דורות והקשיבו לשופר כאיזכור לעקדת יצחק. מעשה העקידה ליווה אותנו לאורך כל הדורות ושימש מופת ליהודים שהסכימו למסור נפשם ובלבד שלא יאלצו לוותר על זהותם. בשונה מהעקידה המקורית, עברו בניו של אברהם ויצחק את העקידה עד סיומה המר, ללא מלאך שעוצר את המאכלת באמצע. אחד מסיפורי השיא של מוות כזה הוא סיפורה של האם ושבעת בניה, במאה השלישית לפנה"ס. כל הילדים מתו ובלבד שלא ישתחוו לפסלו של האל היווני. בזמן מסירת בנה הקטן זעקה האם לרבון העולם, דרך אברהם אבינו: "אתה הקרבת בן אחד ואני שבעה, אתה שלחת ידך ועצרת ואני לא עצרתי." [ספר מכבים ב]. לאורך ההיסטוריה נהרגו מיליוני יהודים רק בגלל היותם יהודים. ימי השואה מלאים בסיפורים על יהודים ששמרו על דמות היהודי שלהם עד מוות.

ובכל זאת משהו התחדש בתקופה האחרונה.
נכון – ממשיכים לקום עלינו כוחות של רוע המבקשים לחסל אותנו על מדינתנו. אולם אנו נמצאים כאן, מגדלים את הדור הבא ובעצם קיומנו מבשרים לעולם את בשורת החיים. בשונה מהאויבים המקיפים אותנו אנו לא מנופפים במאכלת. האלהים שלנו – על פי מיטב אמונתנו – אינו אלהים של חרב נוקמת. הוא זה שהורה לאברהם לעצור את העקידה. אנו מצווים לקחת דווקא שופר של איל. אותו איל שבא כקרבן במקום הבן. אברהם מצווה לא לשלוח יד ולא לעשות לו מאומה. תחת הקרבת הבן מקבל אברהם את ברכת הזרע.

ברגעים של תקיעת שופר אנו פונים לקב"ה ומזכירים לו את אהבתו לחיים. אנו מזכירים לו שהוא זה שהורה לאבינו: "אל תשלח ידך אל הנער ואל תעש לו מאומה". אנו שולחים את ילדינו לצבא הגנה לישראל, מתוך ידיעת הסכנה שבדבר, לא מתוך שיגוב המוות חלילה אלא מתוך קדושת החיים. על מות גבורים אנו אומרים: "במותם ציוו לנו את החיים".

היהדות אינה מקדשת את המאכלת. מי שציווה על השבת, ועל ברית המילה, ועל המלאכה והפריה ורביה אינו יכול לקדש את המאכלת.

אנו חיים כאן, על אדמתנו, כבני בית. השנה שוב נוכחנו לדעת, למרות כל המלעיזים, שבני הבית הזה מלוכדים בנכונות להלחם עד מוות כדי לחיות בבית הזה. נכון, יש הרבה עננים כבדים המרחפים מעל ראשה של המדינה אך מתחת הערפל הכבד שוכנת אומה שמתגלית בבריאותה ובחיוניותה. מתחת לשכבת הנהגה מעורערת נמצאת חברה ישראלית מלאה בחפץ חיים. כשאחד מבני המשפחה נמצא בצרה – כל בני המשפחה נמצאים מסביבו להקל על כאבו. כשהדרום במצוקה או הצפון בהרעשה – המדינה כולה מגויסת. אין אבר בגוף הזה שאינו מחובר לגוף כולו. זה סוד קיומנו ובזכות האחווה הזו לא יצליחו כל הרשעים הקמים לכלותנו.


העייפות ניכרת בחברה כולה. אנו נכנסים לשנה החדשה בלב מלא תפילה. קצת רוגע. קצת נועם. כולנו זקוקים ליותר אהבה וברגעים אלו של שמיעת קול שופר אנו פונים כבנים לקב"ה ואומרים לו: "ברכנו לחיים מלך חפץ בחיים".
ברכת שנת נוחם ונועם