A PHP Error was encountered

Severity: Notice

Message: Undefined variable: lang

Filename: inc/common.php

Line Number: 10

בית מורשה - מאמרים: פרשת השבוע - חגים ומועדים שיר השירים
דף הבית > מאמרים > פרשת השבוע > חגים ומועדים
מאמרים

שיר השירים /

הרב ד"ר בני לאו

על פי מסורת של קהילות רבות בישראל קוראים בשבת חול המועד פסח את מגילת "שיר השירים". לאחר שצלחנו את קריאת ה"הגדה" (שהיא קולקציה של מדרשים ופיוטים הפרוסים על מרחבי זמן של מאות שנים ועל פני כל הפזורה היהודית) נעים לחבור אל המגילה הזו, המכונסת לאווירה מאד ארץ ישראלית ועוקבת במתח אחרי מסע החיזור שבין זוג אוהבים.

 

הויכוחים ביחס למגילה זו נמשכו דורות רבים. הממסד הרבני של ראשית ימי הבית השני חש שהספר הזה לא שייך לקובץ ספרי הקודש. רק לאחר עיון חוזר במשמעות האהבה ובתכניה הסכימו אנשי כנסת הגדולה להכניס את הספר לתנ"ך. המבוכה סביב הספר נסבה על שאלת יכולתו של אדם לעמוד על משמר הגבול הדק שחוצה בין קריאה בספר שמעורר את הרגש ופותח את הלב, לבין ספר שמעורר את החשק וחוסם את הלב.

 

רבי עקיבא, שהגדיר את הספר כ"קודש קדשים" היה זה שאמר ש"המנענע קולו בשיר השירים בבתי משתאות ועושה אותו כמין זמר אין לו חלק לעולם הבא" (תוספתא מסכת סנהדרין). זהו קו הגבול. בין ארוטיקה אסתטית לבין פורנוגרפיה יצרית. הבחירה לקרוא בבתי הכנסת בימי הפסח את שיר השירים נובעת מסיבות חיצוניות ופנימיות. הסיבה החיצונית קשורה לאווירת האביב המבסמת את המגילה הזו: "כי הנה הסתו עבר הגשם חלף הלך לו". הסיבה הפנימית קשורה למערכת הדימויים שביקשו חכמי ישראל להעניק לקשר שבין ישראל לה'. בדרך כלל מדמים את האל לאב או למלך (= "אבינו מלכנו"). בימי הפסח בוחרים דווקא בדימוי של בן זוג. המוני מדרשים ופרשנים הקשיבו למגילת שיר השירים באופן דו שכבתי.

 

רובד אחד שייך לאהבת איש ואשה ורובד שני שייך ליחסי אדם ואלהים. נדגים זאת בעזרת פסוק אחד מפתיחת המגילה:
מָשְׁכֵנִי אַחֲרֶיךָ נָּרוּצָה הֱבִיאַנִי הַמֶּלֶךְ חֲדָרָיו נָגִילָה וְנִשְׂמְחָה בָּךְ נַזְכִּירָה דֹדֶיךָ מִיַּיִן מֵישָׁרִים אֲהֵבוּךָ:
על פי הפירוש הפשוט מדמיינת הנערה מעין גדי את כניסתה לארמון המלך בירושלים. אחרי שחלמה על נשיקות פיהו של המלך היא פונה אליו בגוף שני: "משכני אחריך - נרוצה". ושוב חוזרת לדבר אליו בגוף שלישי: "הביאני המלך חדריו נגילה ונשמחה בך". ברור שהמרחק הגיאוגרפי גדול. היא בעין גדי והוא בירושלים, היא בין הכרמים והוא בין כתלי הארמון המבוצר. אנו עדים לחלומה של בת הכפר המתגעגעת בדמיונה למלך, שאולי פגשה כבר ואולי כבר טעמה מנשיקות פיהו.


רש"י, שביאר את כל המגילה כשיר של ישראל המבקשים לחזור למפגש עם ה' שומע בפסוקים אלה גם כן את עוצמת הגעגוע:
ויסד ספר הזה ברוח הקדש בלשון אשה צרורה אלמנות חיות משתוקקת על בעלה מתרפקת על דודה מזכרת אהבת נעורים אליו...


על פי פרוש זה לא מדובר על נערה צעירה המפזזת בכרמי עין גדי אלא על אשה נטושה שמשתוקקת על בעלה. בזכרונה עולים ימי הדיבוק הגדולים שביניהם והיא כמהה לשחזר אותם, איתו. המדרש, שדילג אל מחוזות היחסים שבין ישראל לאלהיהם, חיפש את אותם רגעים של מפגש טוב בהיסטוריה של העם הזה. כל מי שמצוי בתנ"ך יודע שמרבית החוויות הזוגיות הללו היו בעייתיות למדי. ישראל הקפידו מאד לנטוש את אלוהיהם מאז שחר ימיהם בסיני.

 

החיפוש אחר אותה "נשיקה ראשונה" שאליה מתגעגעת הרעיה הבודדה העלה צרור פרושים במדרש (שיר השירים רבה, א):
ר' חיננא בר פפא אמר בים נאמרה... ר' יודא ברבי סימון אמר בסיני נאמרה... רבי מאיר אומר באהל מועד נאמרה
תמונות של נשיקות מחיי הנישואין המוקדמים: המפגש על ים סוף, עת הפגין ה' לעיני ישראל את ידו הגדולה והתנשא על הטבע בקריעת ים סוף. המפגש על הר סיני, עת השמיע ה' את קולו מתוך האש לעיני בני ישראל. המפגש באהל מועד, עת הוריד ה' מסך ענן שהעצים את המיסתורין שבנוכחותו ובודד את משה המוקרן באור פניו. זהו דפדוף בדפי אלבום מצהיבים שבכולם יש געגוע לימים של קירבה גדולה. המדרש נכתב בימים שאיש אינו רואה את ידו הגדולה השומרת על ישראל (הקורס תחת שלטון האימפריה הרומית), אין מקדש ואין ענן הממסך. יש רק תחושת ריחוק גדולה וכנגדו צומח ועולה הגעגוע.


בעולמה של החסידות הרהיבו עוז להוסיף עוד פרשנות על גבי המדרש. הם ראו בשיר השירים ספר הדרכה לאוהבים. לא רק הצצה לאלבום תמונות המעוררים את בלוטת הגעגוע, אלא הכוונה ליצירת קשר מחודש. על הפסוק "משכני אחריך נרוצה" אמר האדמו"ר מגור, רבי יהודה אריה אלתר, מחבר הספר "שפת אמת" את הפירוש הבא.


בשני פסוקים בתנ"ך מופיע היסוד של "משיכה". הפסוק הראשון קשור לתחילת היציאה ממצרים: "משכו וקחו לכם צאן למשפחותיכם" (שמות יב). הפסוק השני הוא הפסוק שאנו עסוקים בו בשיר השירים: "משכני אחריך נרוצה". מבאר ה"שפת אמת" את היחס בין שני הפסוקים. כשיצאו ישראל ממצרים היו מרוחקים מה' ומחוברים לתרבות מצרית פרעונית. הצעד הראשון לצאתם היה השחרור מתרבותה של מצרים. כך מובן הפסוק "משכו וקחו לכם צאן" - משכו את ידיכם מעבודה זרה וקחו עצמכם לעבודה שלכם, עבודת ה'. אבל הדרישה הזו היא בלתי סבירה. מה יכול לגרום לישראל לנטוש את התרבות שאליה הם התרגלו במשך מאות שנות עבדות, מה יכול להניע את הגלגל הזה?


עונה ה"שפת אמת" - ישראל בקשו מה' שהוא יהיה המעורר והמאיץ לצעד הראשון. הפסוק בשיר השירים: "משכני אחריך", משמש כיסוד להבנה זו. אתה אומר לי בתורה "משכו וקחו"? אני אומרת לך בשיר השירים: "משכני אחריך"! כאילו מתנהל ויכוח בינו לבינה מי יעשה את הצעד הראשון לחיבור. אלא שהרעיה המשתוקקת לא מסתפקת במילים "משכני אחריך". היא מוסיפה ואומרת "ארוצה". כמובן שהכוונה במילה זו, על פי פשוטה, שהיא תימשך ותרוץ ברגליה אחריו. אך ה"שפת אמת" העדיף לשמוע במילה זו את היסוד של הרצון:
"ארוצה - שהגם שבגלות האהבה מסותרת. מכל מקום על ידי רמז מעט שימשוך אותנו הבורא אנו מוכנים לרוץ אחריו בכל לב."


צריך ניצוץ להדליק. בפנים יש אהבה. "רמז מעט שימשוך" וכבר יתעורר הרצון. הפחד הגדול בקריאת שיר השירים הוא הפחד של החסימה. איך אומר אהוד בנאי? "בלי ניצוץ האהבה - שום דבר לא יתניע". שיר השירים שדבוק לחג הפסח קורא לנו לצאת ממחסומי החורף שעטפו אותנו, להתקלף ולאפשר לניצוץ האהבה לחדש אותנו לקיץ מבורך.