A PHP Error was encountered

Severity: Notice

Message: Undefined variable: lang

Filename: inc/common.php

Line Number: 10

בית מורשה - מאמרים: פרשת השבוע - ויקראלא מאסתים
דף הבית > מאמרים > פרשת השבוע > ויקרא
מאמרים

בחוקותי - לא מאסתים /

הרב ד"ר בני לאו

השבת אנו מסיימים את ספר ויקרא עם חיבור הפרשות "בהר" ו"בחוקותי". לקראת סיום הספר (פרק כו) מתארת התורה את שפע הברכה המובטח לישראל בהיותם מחוברים אל ארצם ואל אלוהיהם, ואת גודש הקללות הרובצות על העם הנוטש את אלוהיו וננטש מעל אדמתו. בשני חלקי הפרק הזה, בברכה ובקללה, חוזרת התורה על השימוש במילה: "גועל".


הפעם הראשונה מפתיעה: במהלך תיאור פסטורלי של ברית נאמנות בין ה' לישראל הוא מבטיח:
"וְנָתַתִּי מִשְׁכָּנִי בְּתוֹכְכֶם וְלֹא תִגְעַל נַפְשִׁי אֶתְכֶם: וְהִתְהַלַּכְתִּי בְּתוֹכְכֶם וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי לְעָם"
הבטחה מוזרה. מה פשר המילים: "ולא תגעל נפשי אתכם".
רש"י בוחר בפרשנות מילונאית: "כל געילה לשון פליטת דבר הבלוע בדבר אחר, כמו (שמואל ב' א כא) 'כי שם נגעל מגן גבורים'". על פי הבנה זו הוא מסביר שה' מבטיח לישראל ש"אין רוחי קצה בכם". זוהי הבטחה לשמירת קשר גם בימים קשים. פירוש זה היה קשה בעיני הרמב"ן: "ולא ידעתי מה הטעם בזה שיאמר הקב"ה כי בשמרנו כל המצות ועשותנו רצונו לא ימאס אותנו בגעול נפשו".


בהמשך הפרשה, בפסוקי התוכחה, חוזר השורש "געל" בשנית:
"וְאִם בְּחֻקֹּתַי תִּמְאָסוּ וְאִם אֶת מִשְׁפָּטַי תִּגְעַל נַפְשְׁכֶם לְבִלְתִּי עֲשׂוֹת אֶת כָּל מִצְוֹתַי לְהַפְרְכֶם אֶת בְּרִיתִי".
כאן מגיע הביטוי מצד ישראל אל האלהים. הפסוק בנוי באופן מדורג. בשלב הראשון מואסים ישראל בחוקות התורה, לאחר מכן פולטים מתוכם את המשפטים, בשלב השלישי מתנכרים למצוות ולבסוף מפירים את הברית. זהו מהלך ברור של תהליך התנתקות ושחרור, שבו מבקש העם לכרות גט מקשר הברית שנכרתה בהר סיני בינו לבין ה'. שניים הכורתים ביניהם ברית כרוכים במעגלים של התחייבויות ורגשות. כל עוד יש רגש, הפירוד אינו אפשרי. אחרי שישראל מואסים בחוקי התורה ומפליטים מתוך נפשם את משפטיה, הם משוחררים לעזיבת הברית באופן מוחלט.


השוואה בין שני הפסוקים מלמדת על יחסים לא סימטריים בקשר שבין עם ישראל לאלוהיו. הוא מבטיח "לא תגעל נפשי אתכם" למרות שיש מצב שבו הם יתנהלו בדרך שבה "את משפטי תגעל נפשכם". גם בהמשך הפרשה חוזרת התורה על ההבטחה הזו. לאחר פסוקי התוכחה, שבה מתוארת הגלות של ישראל מעל אדמתם ונדודים מבוהלים בין העמים, חוזרת התורה ומבטיחה:
"וְאַף גַּם זֹאת בִּהְיוֹתָם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיהֶם לֹא מְאַסְתִּים וְלֹא גְעַלְתִּים לְכַלֹּתָם לְהָפֵר בְּרִיתִי אִתָּם כִּי אֲנִי ה' אֱלֹהֵיהֶם"

 

הבשורה היא שגם בעומק הגולה מובטח קשר פנימי בין ה' לישראל. ההבטחה הזו הייתה לעיני ישראל בכל קורותיהם. בימי השפל של ירושלים ערב חורבן הבית הראשון, עת הייתה העיר במצור ויושביה בחרפת רעב, פנה הנביא ירמיהו בזעקה אל ה' (פרק יד):
"הֲמָאֹס מָאַסְתָּ אֶת יְהוּדָה, אִם בְּצִיּוֹן גָּעֲלָה נַפְשֶׁךָ? מַדּוּעַ הִכִּיתָנוּ וְאֵין לָנוּ מַרְפֵּא, קַוֵּה לְשָׁלוֹם וְאֵין טוֹב?"
חכמי המדרש ביקשו להתמודד עם התחושה הקשה הזו, שמעוררת משבר תיאולוגי ביחסי ה' וישראל. אציג שני מדרשים המבטאים תשובות שונות לזעקתו של ירמיהו:


המדרש הראשון (שמות רבה) מחזק את צעקת הכאב של ירמיהו החש נטוש מאלוהיו ומנסה לשמוע מענה מה': "בשעה שגלו ישראל מירושלים הוציאו אותם השונאין בקולרין, והיו אומות העולם אומרים: אין הקב"ה חפץ באומה הזו שנאמר 'כסף נמאס קראו להם' - מה הכסף הזה נצרף ונעשה כלי, ושוב נצרף ונעשה כלי וכן פעמים הרבה, ובאחרונה האדם פורכו בידו ואינו נעשה עוד למלאכה, כן ישראל היו אומרים שאין להם תקומה שמאסן הקב"ה, שנאמר 'כסף נמאס קראו להם', כיון ששמע ירמיה זה, בא לו אצל הקב"ה, אמר לו: רבון העולם, אמת שמאסת את בניך? 'המאוס מאסת את יהודה ואם בציון געלה נפשך מדוע הכיתנו ואין לנו מרפא'".


החלק הראשון של המדרש מאד פשוט. הוא מתאר במילים אחרות את מה שאומר ירמיהו בלשונו המליצית. הביטוי ששימש את המדרש הוא "כסף נמאס". זהו פסוק נוסף מספר ירמיהו (פרק ו) המתאר את המאיסה שמאס ה' את ישראל: "כֶּסֶף נִמְאָס קָרְאוּ לָהֶם כִּי מָאַס ה' בָּהֶם" - אפשר לצרוף כסף שוב ושוב אך בסופו של דבר הוא מאבד את חוסנו ומתפורר בידי האדם. התחושה היא שישראל שסבלו עוד ועוד צרות הפכו להיות מאוסים ופרוכים: "שמאסן הקב"ה".


הטענה הזו נשמעת כלקוחה מעולמה של הכנסייה. ישראל אינם עוד העם הנבחר. הם רק "ישראל שבבשר" בעוד אנו "ישראל שברוח". ההיסטוריה של ישראל המושפלים, מגורשים ומרוצצים מוכיחה ומעידה שאלהים מאס ביהודה ונפשו געלה אותם. איך מתמודדים עם טענה כזו? המדרש ממשיך ומציע פרוש, שקשה מאד לעיכול באוזנים של חברה מתוקנת, המבקשת לשמור על מעמדה של האישה בשווה לזה של האיש:
"משל לאחד שהיה מכה לאשתו. אמר לו שושבינה: עד מתי אתה מכה אותה, אם לגרשה אתה רוצה הכה אותה עד שתמות ואם אתה רוצה אותה למה אתה מכה אותה? אמר לו: אפילו כל פלטין שלי חרב, לאשתי איני מגרש, כך אמר ירמיה להקב"ה: אם לגרשנו אתה רוצה, הכה אותנו עד שנמות, שנאמר (איכה ה): 'כי אם מאוס מאסתנו קצפת עלינו עד מאד', ואם לאו מדוע הכיתנו ואין לנו מרפא, אמר לו הקב"ה: אפילו אני מחריב עולמי, איני מגרש ישראל".
המדרש מדמה את אלהים לאיש קנאי ואלים. לגרש את אשתו אינו רוצה, הוא מוכן להחריב את הבית ולא לוותר על אשתו. ירמיהו מתקומם כנגד הבעל הקנאי הזה: "אם אתה רוצה – תהרוג, אם אינך רוצה – תפסיק להכות".

ירמיהו המתקומם כנגד מעמדו המושפל של עם ישראל מסיים את ספרו "איכה" בפסוק: "כי אם מאוס מאסתנו, קצפת עלינו עד מאד". מדרש למגילת איכה מפרש את הפסוק הזה בדרך שונה מהמדרש האלים שראינו מקודם:
"אמר רבי שמעון בן לקיש: אם מאיסה – לא נשרוד, ואם קציפה היא - נסתדר, שכל מי שכועס – מתרצה".
המדרש קורא את הפסוק כך: "כי אם מאוס מאסתנו" – רק לא זה. "קצפת עלינו - עד מאד" – עם קצף (= כעס) – נוכל להחזיק מעמד. רק לא להגיע למקום של מאיסה וגועל. המדרש הזה מתאר מערכת יחסים של ישראל עם אלוהיהם שאינה פסטוראלית. יש מריבות, יש כעסים, אך אין מאיסה. זוגיות טובה יודעת להתפייס, טענת "מאיס" כבר חורצת גורלות.


מאות שנים התנהלו חיי ישראל במתח בין שני המדרשים. בימים רבים של גולה ושמד התפרצה מהלבבות הצעקה של ירמיהו: "המאוס מאסת את יהודה?" הנצרות מצידה טיפחה את התודעה הזו. יהודי מושפל וגולה, נטול אדמה וחסר מעמד הפך להיות סמל ועדות לנצחון הגבירה. את דמותו של היהודי כ"עד" טיפח אוגוסטיניוס בסוף המאה
ה – 4 לסה"נ, ובכך תרם תרומה ממשית למהלך האנטי יהודי בתיאולוגיה הנוצרית. בנדיקטוס ה - 16 , האפיפיור הנוכחי, הקדיש למנהיג זה ולתורתו את עבודת הדוקטורט שלו.


המהלך של שיבת ציון והקמת המדינה היהודית בארץ ישראל שינה את מאזן הכוחות הזה, והחזיר את מערכת היחסים שבין ישראל לאביהם שבשמים למקום מתון יותר, "משפחתי" יותר: רבים ומתפייסים. חיים בארץ שבה השכינה שורה, מנהלים חברה יהודית, קוצפים אך לא נמאסים. השבוע ביקשנו מנציג הנצרות לבוא ולראות בעיניו את ההתבססות של ישראל על אדמתו. לא עוד נע ונד, לא גולה ומוכה. ביקור האפיפיור במדינת ישראל אינו רק צעד מדיני. זהו מהלך תיאולוגי עמוק המחייב את הנצרות לערוך דיון מעמיק ביחסה ליהדות ולהכיר בהתגשמות ההבטחה: "לא מאסתים ולא געלתים לכלותם".