A PHP Error was encountered

Severity: Notice

Message: Undefined variable: lang

Filename: inc/common.php

Line Number: 10

בית מורשה - מאמרים: פרשת השבוע - ויקראונתתי שלום בארץ
דף הבית > מאמרים > פרשת השבוע > ויקרא
מאמרים

פרשת בחוקותי: ונתתי שלום בארץ /

הרב ד"ר בני לאו

פסוקי הפתיחה של פרשת השבוע, פרשת בחוקותי, מכילים את הברכה הקצרה והמקיפה שמברכת התורה את ישראל:


אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ וְאֶת מִצְוֹתַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם. וְנָתַתִּי גִשְׁמֵיכֶם בְּעִתָּם וְנָתְנָה הָאָרֶץ יְבוּלָהּ וְעֵץ הַשָּׂדֶה יִתֵּן פִּרְיוֹ ... וַאֲכַלְתֶּם לַחְמְכֶם לָשֹׂבַע וִישַׁבְתֶּם לָבֶטַח בְּאַרְצְכֶם. וְנָתַתִּי שָׁלוֹם בָּאָרֶץ וּשְׁכַבְתֶּם וְאֵין מַחֲרִיד וְהִשְׁבַּתִּי חַיָּה רָעָה מִן הָאָרֶץ וְחֶרֶב לֹא תַעֲבֹר בְּאַרְצְכֶם:


סדר הדברים פה ברור. הברכה עוסקת על-פי הסדר. יש גשם, כיוון שיש גשם יש יבול, יש פירות, יש תבואה, ומגיע בסוף הביטחון הכלכלי "ואכלתם לחמכם לשבע וישבתם לבטח בארצכם". מהבטחון הכלכלי עוברת התורה אל הביטחון הצבאי והמדיני: "ונתתי שלום בארץ ושכבתם ואין מחריד, והשבתי חיה רעה מן הארץ וחרב לא תעבור בארצכם". על המעבר מהבטחון הכלכלי למדיני ובטחוני מעיר רש"י:


שמא תאמרו: הרי מאכל והרי משתה, הנה עץ השדה כבר נותן פריו, והארץ נותנת יבולה, אבל אם אין שלום אין כלום תלמוד לומר אחר כל זאת: ונתתי שלום בארץ, מכאן שהשלום שקול כנגד הכל .

רש"י יפה ויסודי. אתם מקבלים את כל הברכות הכלכליות, את הביטחון הכלכלי, ואפילו את הביטחון הסתמי של "וישבתם לבטח בארצכם", אבל עדיין אתם חסרים את השלווה, את השלווה בארמנותיך, את השלום השלום בחילך, והנה הוא מגיע. השלום הזה, אם נחזור לפסוק ו' הוא לא רק שלום שאנחנו מדברים עליו אלא גם "והשבתי חיה רעה מן הארץ", שלום בין הכל, בין הנמר והגדי שירבצו יחד והזאב והכבש, שלום עולמי גדול.

 

הכל טוב חוץ מזה שזה לא מסתדר עם ההמשך, כי מיד אחרי הפסוק הזה מגיע המשך משונה מאוד, הרי השלום שקול כנגד הכל אז הגענו לשיא. אז מה קורה בפסוק ז'? "ורדפתם את איביכם ונפלו לפניכם לחרב: ורדפו מכם חמשה מאה ומאה מכם רבבה ירדפו ונפלו איביכם לפניכם לחרב". אז זה לא מלחמה ושלום אלא זה שלום ומלחמה, כבר היה שלום והנה יש שוב מלחמה. נכון שבמלחמה הזאת תנצחו "ורדפו מכם חמשה מאה ומאה מכם רבבה ירדפו", אבל מעטים שמנצחים רבים זה לא תיאור של שלום זה תיאור של מלחמה שמעטים מנצחים בה רבים. ורק אז "ופניתי אליכם והפריתי אתכם והרביתי אתכם והקימתי את בריתי אתכם" ושוב "ואכלתם ישן נושן וישן מפני חדש תוציאו". זה שייך שוב לברכות הכלכליות, זה היה צריך להופיע לפני-כן, משהו לא מסודר פה. ועכשיו הסיום "ונתתי משכני בתוככם… והתהלכתי בתוככם… ואתם תהיו לי לעם: אני ה' אלהיכם" עד "ואולך אתכם קוממיות".


רש"י לא ענה על הבעיה, רש"י הסביר את חשיבות השלום, את גדולתו, אבל הוא לא דיבר על הסדר שנראה פה בכלל לא במקום. פרשני רש"י עוסקים בזה, אני לא רוצה להיכנס לפרשנותו של רש"י עכשיו, אולי נתגלגל אליה בהמשך כשנראה את פירושו של הרמב"ן ברש"י. אבל אני רוצה לגעת בשני פירושים, האחד של האבן עזרא, השני של הרמב"ן, וסביבן אני רוצה ללכת כל הדרך. האבן עזרא מוסיף פה מילה אחת, פעם הזכרנו את הדברים שלו, וכאן הדברים הם יסודיים מאוד. האבן עזרא אומר : "ונתתי שלום בארץ: ביניכם". היסוד הזה של האבן עזרא לא עשה פה רק פעולה פרשנית חשובה, הוא אמר פה משהו הרבה יותר מהותי. לפי האבן עזרא, ועוד מעט ברמב"ן נראה את זה יותר מפורש, מתואר פה משהו שאנחנו מכירים היטב. אתם תגיעו לארץ, תקימו מדינה, תהיה כלכלה, תהיה חקלאות, עץ השדה יתן פריו, יהיה גם ביטחון ותהיה עוצמה "וישבתם לבטח בארצכם". אבל אז יבוא בפסוק ז' השלב הבא של מלחמה, ולפני המלחמה אתם צריכים להתכונן, וההתחמשות החשובה ביותר שעליה אני מדבר עכשיו היא "ונתתי שלום בארץ: ביניכם" כדי שתוכלו לעמוד עכשיו במאבק של פסוקים ז' ו-ח'. לא "ונתתי שלום בארץ" כסיום של סיפור הברכה, אלא "ונתתי שלום בארץ", כי אולי דווקא מפני שאתם יושבים כבר איש תחת גפנו ואיש תחת תאנתו אז השלום ביניכם הולך ומתפורר קצת. אולי דווקא השקט והשלוה של עץ השדה והארץ הנותנת את יבולה וכל אחד שיושב בשקט, אולי זה עצמו מהווה גורם יסודי מאוד לשכחת המשותף, לשכחת המכנה העמוק, הכי עמוק שיכול להיות. אולי דווקא כאן באה לידי בחינה הערבות, הערבות ההדדית הזאת של "כל ישראל ערבין זה לזה", שבהפוך על הפוך דווקא כאשר אתם נמצאים בארץ ומתקדמים בקצב הברכות קל מאוד להתעלם ממנה.


אגב, לערבות הזאת יש התייחסות בהמשך הפרשה. לקראת סוף התוכחה מופיע פסוק קצת לא מובן. כתוב שם "וכשלו איש באחיו כמפני חרב ורודף אין ולא תהיה לכם תקומה לפני אויביכם", תיאור מחריד. הפשט של "וכשלו איש באחיו" הוא שכשתנוסו במלחמה והאויבים ינצחו אתכם אז אתם פשוט תפילו אחד את השני מרוב מנוסה, וכשלו איש ברגלי אחיו, כולם יתקלו אחד בשני. אז אתם תגלו "ואבדתם בגויים ואכלה אתכם ארץ אויביכם". אבל רש"י אחרי שהוא מביא את ההסבר שאמרנו מביא את ההסבר השני לפי דרשת חז"ל. "וכשלו איש באחיו", ההסבר הטכני אמרנו זה שרצים ונתקעים, אבל רש"י מפרש פה פירוש הרבה יותר עמוק. "וכשלו איש באחיו: בשביל אחיו, זה נכשל בעוונו של זה, שכל ישראל ערבין זה לזה" . אני לא יודע אם שמים לב לזה מספיק כשעוסקים בפרשת התוכחה. "ונתתי שלום בארץ" זאת הקדמה או תנאי או מבחן, לא רק כניסה לארץ אלא גיבוש דרך יחידה ליכולת שלכם להצליח כשירדפו אתכם, ואז תרדפו חמישה מאה. אם השלום הזה ביניכם הערבות ההדדית הזאת בעומקה לא מופיעה, (והערבות ההדדית הזאת היא תופעה שצריך לתת עליה את הדעת). אז אני גולה כי חברי חוטא, והוא גולה כי אני חוטא. ערבות הדדית אומרת גם את הפן ההפוך, שאם אני בסדר אז אני מזכה גם אותו.


אתם זוכרים את הסיפור המפורסם של רבי שמעון בר-יוחאי ורבי אלעזר שיוצאים מהמערה, בל"ג בעומר, כשהם יוצאים מהמערה בפעם הראשונה הם נותנים עיניהם בכל מקום שהם יוצאים והם רואים בני-אדם עוסקים בחיי שעה בהבלים, זורעים וקוצרים, איזה דברים מיותרים נעשים פה. וכל מקום שהיו נותנים בו עיניהם מיד היה נשרף, ויצאה בת קול ואמרה חזרו למערתכם. והם חוזרים למערה לעוד שנים-עשר חודשים, השנה השלוש-עשרה במערה. שם כתוב המשפט הקשה בגמרא "משפט רשעים בגיהנום שנים-עשר חודש". הם חוזרים למערה ואחרי שנה הם יוצאים שוב. הם יוצאים, רבי שמעון מסתכל, ורבי אלעזר לא מסוגל שוב לעמוד בזה, ושוב רבי אלעזר שורף כל מקום ולא מתיישבת דעתו, ורבי שמעון האבא מנסה להרגיע אותו. ואז הם רואים אדם אחד זקן ערב שבת רץ עם שני ההדסים. השעה מאוחרת וערב שבת, ורבי שמעון שואל אותו: מה אתה עושה עם שני הדסים? הוא אומר לו: אחד כנגד זכור ואחד כנגד שמור. אומר רבי שמעון לרבי אלעזר: "ראה כמה חביבין מצוות לישראל, אייתביי דעתיי", התיישבה דעתו של רבי אלעזר. אני לא הבנתי אף פעם, הרי רבי אלעזר הרגע יצא וראה שכולם עוסקים בהבלים. אז פתאום ראו זקן אחד שהוא בסדר, נו אז מה? אז יש זקן אחד נחמד, אז רבי אלעזר צריך להירגע? הרי הוא רואה עולם שהוא לא מסתדר איתו בכלל, כולם עוסקים במרוץ אחרי ההדסים, במרוץ אחרי הכלום, במרוץ אחרי הרוח. הוא רוצה לחזור למערה, הוא רוצה שתצא שוב בת קול ותגיד להם: חזרו למערתכם לעוד מאה שנה. אז רואים זקן אחד ערב שבת רץ עם הדסים אחד זכור אחד שמור, ומה אומר לו רבי שמעון? כמה חביבין מצוות לישראל. אבל אולי יש פה יסוד גדול מאוד. בערבות שלו לכל ישראל אתה יודע במה הוא מזכה את כולם עכשיו? אתה רואה הרבה, אתה מבין את הערבות שהוא לוקח באחריות שלו לכולם? אולי זה מה שאתה לא לוקח ברצון שלך כשאתה רוצה לחזור למערה? אתה רוצה להיות צדיק, אתה רוצה לחזור למערה. חזרנו לשם לשנים-עשר חודשים כמשפט רשעים בגיהנום, אבל החובה שלך ושלי עכשיו היא ללכת ולהצליח בערבות שלנו לזכות את כל ישראל. בוא תלמד מהזקן הזה שרץ עם שני הדסים מהשדה בערב שבת איך אתה יכול להציל עם שלם כי כל ישראל ערבין זה לזה. ובוא תלמד חס וחלילה את ההפך "וכשלו איש באחיו" – איש בשביל אחיו, זאת הקללה. "ונתתי שלום בארץ" – ביניכם, זאת הברכה. ואם "וכשלו איש באחיו" יוצר "ולא תהיה לכם תקומה לפני אויביכם", הרי "ונתתי שלום בארץ" – ביניכם יוצר "ורדפתם חמשה מאה ומאה מכם רבבה ירדפו", זה קודם כל פשט יסודי בפסוקים.


אני רוצה להגיע למהלך עוד יותר עמוק ב"ונתתי שלום בארץ", שכמו שראינו תחילתו של הדיון הוא בניסיון לפתור את הבעיה הפרשנית שרש"י לכאורה לא פתר. אבל אני רוצה רגע אחד עדיין להתמקד בכל זאת בערבות ההדדית הזאת שמבטא אותה בצורה מדהימה האורח חיים הקדוש. השנה הפרשיות בהר-בחוקותי נפרדות, בדרך כלל הן מחוברות ביחד. אתם יודעים תמיד פרשיות שמחוברות ביחד כמובן החיבור נובע מטעמים של לוח השנה, של עיבור ושל שבתות, אבל פרשיות מחוברות ביחד יש ביניהן תמיד גם משתף בנושאים מאוד מאוד ברורים, ויקהל-פקודי, כשהן נפרדות אתה מרגיש משונה. הן עוסקות במלאכת המשכן בחזרות על מלאכת המשכן, הן מאוד ביחד. תזריע-מצורע, זה אפילו בביטוי היהודי כבר דבר שהולך ביחד, זה עוסק בנגע הצרעת. אחרי מות-קדושים שעוסקים בעריות. בהר-בחוקותי אין להן משותף, אבל מי שמעמיק יש להן המון משותף, והמשותף המרכזי של בהר-בחוקותי זה נושא השמיטה. הסיבה הנוספת שעם ישראל גולה מארצו היא השמיטה, שמיטה ויובל הן כל הסוגיות שפותחות את פרשת בהר. מה עניין שמיטה אצל הר סיני? לשמיטה ולהר סיני יש הרבה מאוד קשר, מה שבעצם עושה השמיטה לישראל זה איזשהו חינוך גדול מאוד לביטול הפרטיות ולקיום הערבות. הכתב סופר אומר "מה עניין אצל הר סיני, בשביל להגיע להר סיני צריך "וייחן", כאיש אחד בלב אחד. אחרי שש שנים שכל אחד זומר את כרמו וזורע את שדהו צריך שנה אחת לזכור שלשדה שלי יכולים להיכנס כל אחי ורעי. עניין שמיטה והר סיני מחוברים בסוגיית הערבות הזאת, ואת הסוגיה הזאת לוקח האורח חיים לרמה הרבה יותר יסודית וקשה מאוד.


מיד אחרי פרשיות השמיטה והיובל מתארת התורה פרשה של אדם שמאבד את מעמדו הכלכלי – מך. הפסוק המדויק בויקרא "כי ימוך אחיך ומכר מאחוזתו". אחיך מך, עני, עכשיו הוא מוכר מאחוזתו. אגב, מעניין מאוד, רש"י לומד מיד שלמכור אחוזה מארץ-ישראל באופן פרטי ניתן רק אם יש לי מצב של עוני, וגם אז לא כתוב ומכר את אחוזתו אלא "ומכר מאחוזתו", כי חייב לשייר מקצת שדהו. אז כתובה ההלכה "כי ימוך אחיך ומכר מאחוזתו ובא גואלו הקרוב אליו וגאל את ממכר אחיו". זה מעניין שאדם שמאבד את אדמתו, שכבר לא יכול לעבד אותה שכבר אין לו קשר לאדמתו, זקוק לגאולה. החיבור הזה של אדם ואדמה כשהוא מתנתק, כשהוא נפרד זוקק גאולה. ה"אור החיים" הקדוש לוקח את הסוגיה הזאת לנושא אחר לגמרי, ועובר על דרך הרמז לדברים מופלאים, סופם חוזר לסוגיית הערבות.


"כי ימוך אחיך וגו'. פרשה זו תרמז ענין גדול והערה ליושבי תבל" . כשה"אור החיים" מדבר על תרמוז הוא עובר לדרך הרמז, והוא עוזב עכשיו את הפשט. "כי ימוך על דרך אומרו 'בעצלתים ימך המקרה', ואמרו ז"ל 'עשיתם לאותו שנאמר בו המקרה במים עליותיו מך". כי ימוך מדובר פה על הקב"ה. צריך הרבה אומץ בשביל פרשנות כזאת, כי מרגע זה הקב"ה נקרא אחיך, "למען אחי ורעי אדברה נא שלום בך", אומר הקב"ה. "למען אחי ורעי" יש לקב"ה כביכול קשר של אב לבנים, של אדון לעבדיו אבל גם של אח לאחיו, של אחווה, של איחוי שמחבר עליונים ותחתונים. ומה זה ימוך? אומר האורח חיים שלמוך זה לא רק להיות עני, אלא שמשהו גורם לך שאתה נהייתה מך. הוא מצטט את הפסוק בקהלת "בעצלתים ימך המקרה", המקרה הוא זה שמקרה במים עליותיו, זה שבנה את העולם "השם עבים רכובו המקרה במים עליותיו המהלך על כנפי רוח", זה שעושה תקרות בעולם. והמקרה הזה נעשה מך. איך הוא נעשה מך? הרי זה לא הוא עצמו חס וחלילה, לא עליו אנחנו מדברים אלא על הופעתו, על גילוי השכינה שלו. איך נעשה הקב"ה מך, עני, דל בהופעתו כביכול? כשאנחנו נוהגים בעצלתיים.


ממשיך ה"אור החיים" "כי כשהתחתונים מטין מדרך הטוב מסתלקים ההשפעות ומתמסכן עמוד הקדשה", ביטוי,

"מסתלקים ההשפעות". הרי הקב"ה מגיע אלינו דרך מיליוני צינורות, והצינורות האלה צריכים לעבור דרכנו, והערבות שדיברנו עליה מקודם היא שאני יכול לחסום את הצינור. אני גם יכול לפתוח אותו. זה לא שהקב"ה לא משפיע, רק השפע לא מגיע, ואז "מתמסכן עמוד הקדושה כי העיקר תלוי בהתחתונים", יסוד גדול מאוד מבחינה השקפתית, העיקר הוא לא שם, העיקר הוא כאן. "ואמר ומכר מאחזתו ירצה על המשכן משכן העדות אשר הוא אחזתו ית'". כשהקב"ה מך כי אנחנו עשינו אותו מך, הוא מוכר מאחזתו, הוא מוכר את משכן העדות שלו, הוא עוזב את מקדשו. "ובעונותינו נמכר הבית ביד האמות, וכמאמרם ז"ל וכו'". ואיך כתוב אחרי זה? "ובא גואלו הקרוב אליו וגאל את ממכר אחיו". מי גואל את הקב"ה? צריך להיזהר כשדנים בזה, איך גואלים אותו? "והודיע הכתוב כי גאלתו היא ביד הצדיק אשר יהיה קרוב לה'", הצדיקים נקראים קרובים, של הקב"ה. "על דרך אומרו 'בקרבי אקדש'". אנחנו זוכרים את הפסוק "בקרבי אקדש", זה לאו דווקא על נדב ואביהו, זה גם על הקרובים החיים, זה על אלעזר, איתמר ואהרון. "בקרבי אקדש", אתם הקרובים אליו שאמורים לגאול, להשפיע ממנו, ולגלות אותו לעולם.


"הוא יגאל ממכר אחיו, כי האדון ב"ה קרא לצדיקים אח כביכול דכתיב 'למען אחי ורעי'". הזכרנו בזמן האחרון את הפסוקים בסוף שיר השירים "אחות לנו קטנה", שאת כל זה אומר בית-דין של מעלה "אחות לנו קטנה", אנחנו למעלה והאחות הקטנה שלנו זה אתם פה. "והגאלה תהיה בהעיר לבות בני אדם ויאמר להם הטוב לכם כי תשבו חוץ גולים מעל שלחן אביכם ומה יערב לכם החיים בעולם זולת החברה העליונה אשר הייתם סמוכים סביב לשלחן אביכם הוא אלהי עולם ב"ה לעד, וימאיס בעיניו תאות הנדמים ויעירם בחשק הרוחני גם נרגש לבעל נפש כל חי עד אשר ייטיבו מעשיהם, ובזה יגאל ה' ממכרו". כלומר, כדי שה' יגאל את ממכרו הרי שגואלו הקרוב אליו, וככל שהוא קרוב יותר הוא אחראי על זה יותר, צריך ללמד את כולנו את החזרה לקשר הזה שנותק, לצינורות האלה שנותקו. ואם גואלו הקרוב אליו לא עושה את זה אז מי אשם שהאחוזה נשארת מכורה? הוא עצמו. תראו את הסיום של האורח חיים, זה נורא, קשה לקרוא אותו. "ועל זה עתידין לתן את הדין כל אדוני הארץ גדולי ישראל ומהם יבקש ה' עלבון הבית העלוב". "ובא גאלו הקרוב אליו וגאל את ממכר אחיו", במה אתה עוסק? אתה עוסק בלהופיע את הקב"ה בעולם או במיליון דברים אחרים חשובים בדרך לפי הבנתך? במה אתה עסוק? ואם אתה לא מצליח להופיע אותו בעולם בהנהגותיך, בדיבורך, בלהיות צדיק שהולך עם זכור ושמור ומצליח להיות ערב לכולם. אז התביעה היא ממך. "ועל זה עתידין לתן את הדין כל אדוני הארץ גדולי ישראל".


יש גמרות נפלאות מה אומר אדם כשהוא מגיע למעלה. שואלים אותו: עסקת באמונה? עסקת בפריה ורביה? נשאת ונתת? קבעת עיתים לתורה? אומר ה"אור החיים" שיש שאלה ששואלים את הגדול כשהוא מגיע. דאגת שבית-המקדש יחזור ויבנה? אם לא, אתה אשם. זאת שאלה ששואלים את אדוני הארץ גדולי ישראל. "ועל זה עתידין לתן את הדין… ומהם יבקש ה' עלבון הבית העלוב". סוד הערבות הזה הוא סוד ראשון. כל סיפורו של ל"ג בעומר הוא יום שבו פסקו למות תלמידי רבי עקיבא, הוא היום שבו מתחיל התיקון של המצב הזה שלא נהגו כבוד זה בזה. הוא היום של הוד שבהוד שבו הערבות הזאת מתחילה לחזור. היכולת הזאת לראות האחד את השני, השלום ביניכם מתחיל לחזור בל"ג בעומר. רבי שמעון בר-יוחאי הוא אחד מאותם חמישה תלמידים שדיברנו עליהם בשבוע שעבר, שאחרי מותם של עשרים וארבעה אלף התלמידים הראשונים שמתו כי לא נהגו כבוד זה בזה בין פסח לעצרת, עומד רבי עקיבא ושונה את הכל לחמישה תלמידים מן הדרום, והראשון שבהם הוא מי שאנחנו עסוקים בו היום, רבי שמעון בר-יוחאי. זה ה"ונתתי שלום בארץ" כהקדמה לפסוקי המלחמה שבאים אחר-כך.


אבל הרמב"ן מציע פה משהו נוסף, והוא עצמו מודה שזה על דרך האמת, מה שנקרא אצל הרמב"ן קבלה, ואנחנו ננסה ככה ללמוד טיפ טיפה לכבוד ל"ג בעומר מותר, אשרי העומדים על סודך, בל"ג בעומר ככה מותר לגרד קצת באזורים האלה. היום אני רוצה לגעת קצת גם בדרך האמת של הרמב"ן. הרמב"ן אומר כך : "ונתתי שלום בארץ, שיהיה שלום ביניכם ולא תלחמו איש באחיו". זה רמב"ן כמו אבן עזרא, הוא רק הוסיף כמה מילים גדולות מאוד. כי כשיש אווירת מלחמה באוויר השאלה שתמיד מקננת היא, האם היא תהיה מלחמה של כולם באויבים, או חלילה שלנו בשלנו. זו השאלה הראשונה שעומדת בפסוק לפני שעוברים לפסוק הבא. זו הברכה "ונתתי שלום ביניכם". מציע הרמב"ן פירוש שני, וכאן הוא בעצם אולי מנסה לעשות איזשהו 'מקצה שיפורים' בהבנה שלנו ברש"י. "או, השלום הוא שישבית חיה רעה מן הארץ וחרב לא תעבור בארצכם כלל". "ונתתי שלום בארץ" זה עוד לא שלום, אלא שאני אגרום לתנאים טכניים כאלה שתוכלו להיות מרוכזים במלחמה ובניצחון. כלומר, לא יהיו לכם חיות רעות, וחרב לא תעבור בארצכם, אז תהיו פנויים לנצח את אויביכם שיבואו מבחוץ. "אבל אתם תרדפו את אויביכם לצאת אליהם למלחמה וינוסו". רש"י דיבר על שלום ששקול כנגד הכל, והרמב"ן מדבר על איזו מין יכולת תמרון שמאפשרת פעולה צבאית יותר טובה, זה מקטין קצת את ה"ונתתי שלום בארץ". עכשיו הוא מציע הצעה שלישית. "ועל דרך האמת שיתן השלום מחובר בארץ, והוא שלום הכל השקול כנגד הכל". אתם זוכרים שרש"י אמר שהשלום שקול כנגד הכל, כי הוא ציטט את חז"ל, אומר הרמב"ן, רש"י ראיתי את דבריך, ואני אומר שאין הכוונה לשלום בעולם אלא לשלום המחובר בארץ. זה כתב חידה לגמרי, מה זה שלום מחובר בארץ? "והוא שלום הכל". אתם זוכרים שדיברנו פעם על המילה הזאת הכל, הרבה פעמים דיברנו, "וה' בירך את אברהם בכל", יעקב אומר "יש לי כל". הרמב"ן מאוד אוהב את המילה הזאת כל, הוא עסק בה הרבה פעמים. הרמב"ן אמר "וה' בירך את אברהם בכל", בירך אותו במידה הזאת של האדם שיש לו כל, זאת אומרת, שכל מה שיש לו הוא של הקב"ה לכן לא חסר לו כלום. זה לא אדם שיש לו הרבה, כי מי שיש לו הרבה יכול להיות שיש לו מעט מאוד באותו רגע שהוא רואה שלחברו יש פרוטה אחת יותר. אדם שיש לו הכל, לעולם זה לא ישנה מה יהיה מסביבו, יש לו הכל". "ויאמר עשו יש לי רב", "ויאמר יעקב יש לי כל", יש לי אולי אחוז ממה שיש לך, אבל יש לי הכל". וברכנו בכל מכל כל כמו שנתברכו אבותינו בכל מכל כל, בתכונה הזאת של הכל. "עושה שלום", ובמקום ו"בורא רע" שכתוב בפסוק אנחנו אומרים בתפילה "ובורא את הכל", זה השלום השקול כנגד הכל.


ועכשיו בא הרמב"ן ואומר: איזה שלום זה? זה השלום המחובר בארץ. אמרתי שמה שמחבר את פרשיות בהר ובחוקותי זה השמיטה. מה שמחבר את פרשיות בהר-בחוקותי זה הירידה אל הארץ, הקרקע. כשמסיימים עם השמיטה עוברים ליובל, כשמסיימים עם היובל עוברים למכירת שדה אחוזה, כל הפרשיות עוסקות בארץ. כשמסיימים עם הברכה, ובמה היא עוסקת הברכה? "אם בחקתי תלכו ואת מצותי תשמרו ועשיתם אתם", נו אז במה תזכו? "אם בחקתי תלכו ואת מצותי תשמרו" תקבלו מתנה את כל הש"ס? לא! אז יהיה לכם גשם, יהיה לכם יבול, יהיו לכם פירות. אבל הרגע דיברת איתנו רוחנית, אנחנו עמלים בתורה. נכון, אז תהיה לכם קרקע. הירידה לקרקע היא מאוד משמעותית, אני רוצה להבין אותה לאט לאט, היא שיאו של ספר ויקרא. זה סופה של יציאת מצרים וזה גם יהיה סופה של התורה בהאזינו, עוד רגע נתחבר. שמיטה היא בעצם הפעולה שמבררת שאתה לא משתעבד לקרקע אלא אתה באמת ממלא את תפקידך כאדם, כי האדם נברא בעולם רק מפני שאדם אין לעבוד את האדמה, הוא נברא לעובדה ולשומרה. חטאו של האדם היה שהוא לא ידע איך מתייחסים לעצים, וכשהוא לא ידע איך מתייחסים לעץ נוצרה דיסהרמוניה בינו לבין הקרקע. הקרקע תמשיך להצמיח לך קוצים ודרדרים. אתה לא תוכל לדבר אל הקרקע יותר, אתה לא תוכל לקבל מהקרקע את הפידבק, את התגובה הנורמלית של אדם-אדמה. הביטוי הזה של אדם שבא מאדמה הוא ביטוי מופלא. האדם נקרא אדם יש לו נשמת חיים מן השמים ועפר מן האדמה, אבל הוא נקרא אדם על שם האדמה, "וייצר ה' אלוקים את האדם עפר מן האדמה ויפח באפיו נשמת חיים". אני חותם לכולם שאם אני הייתי יוצר יצירה שיש בה עפר מן האדמה שמונים קילו ונשמת חיים הייתי קורא לה נשמה, לא הייתי קורא לו אדמה ולא אדם. זה הכלי, זה התבנית, זה היצר הרע שלי, זה מה שמעצבן אותי, זה הגוף שלי. האדם נקרא אדם על שם האדמה, הוא נקרא גם אדם על שם המילה שרמוזה באדמה, כי כל עולמו הוא כל הזמן להידמות למקור שלו – אדמה.


במה עוסקת בעצם הפרשה? היא עוסקת בעצם במה שקרה בגן עדן. כשאתה לא יודע לתפקד עם האדמה אתה גולה מהאדמה. האדמה מתחילה לעבוד עם האדם בעצבון, בעצבון תאכלנה. אגב, אצל האישה קרה אותו תהליך בצורה הכי עמוקה של האדמה הפרטית שלה "בעצב תלדי בנים". ההרמוניה תימשך אבל היא תהיה כל הזמן בהתנגדות, בעיצוב, בעיצבון, בעצב. אני עוד אחזור אחר-כך לאדמה, אבל אני רוצה להגיע לשמיטה עצמה. אנחנו מנסים להסביר את המושג "שלום המחובר בארץ". המשנה באבות אומרת שעל ארבעה דברים באה לעולם גלות. "גלות בא לעולם – על עובדי עבודה זרה (בגרסה אחרת כתוב על עבודה זרה) ועל גלוי עריות, ועל שפיכת דמים, ועל השמטת הארץ" . אני חייב להגיד שאני מבין לחלוטין את שלושת הראשונים, אין טעם בכלל לקיומה של חברה אם החברה היא חברה של רציחה, אז יש גלות. לכל אחד מהדברים האלה יש פסוקים. השמטת הארץ לא לגמרי מובן מה זה עושה פה?


האברבנאל שואל את זה נהדר "האמנם למה תהיה שמטת הארץ סבת הגלות כע"א ושפיכות דמים ראוי לעיין עליו כי כבר עשו מזה זולתי תרעומת רב באומרם שהנותן מתנה מתנת אחוזה לזולתו בעין יפה הוא נותן לעשות בה כרצונו ואם שביתת השמיטות צוו עליה לצורך עבודת האדמה כמנהג עובדיה שמשביתין אותה קצת שנים כדי שתחליף כח להוסיף על תבואתה די להם בשיזרעוה סדר עבודתה אם שישמעו ואם יחדלו פרותיה יהיה עונשם, ולמה יגלו מעליה בעונש זה"? שאלה מאוד יפה של האברבנאל. אגב, הוא שואל את זה בעקבות הרמב"ם, הוא מבקש לכעוס מאוד על הרמב"ם שבמורה נבוכים אמר שהטעם של השמיטה, הוא טעם טכני - בוטני. הרמב"ם אומר שטעם השמיטה המרכזי הוא שהאדמה פשוט צריכה לנוח כל תקופה מסוימת, ולכן "שש שנים תזרעו" ובשביעית לתת מנוחה לאדמה. האברבנאל כועס, קודם כל הוא אומר שהתורה זה לא ספר טעמים בוטניים וחקלאיים. שנית הוא אומר, תראו את השורות הבאות "והספק הזה לדעתי גדול הוא אצל הרב המורה שכתב בטעם מצות השמיטה כדי שתחזיק ותוסיף פירותיה". אם מצוות השמיטה היא כדי להחזיק ולחזק את הפירות אז למה יש עונש גלות אם לא קיימתי? בסדר, לא קיימתי את מצוות השמיטה אז צריך לקבל עונש שהפירות לא יינתנו לי אבל לא גלות. האברבנאל ככה כועס בהמשך, הוא אומר: "אבל זה אין לך לקבלו ממנו אם בעל נפש אתה". אני אציע לך דברים אחרים לקבל מהרמב"ם, את זה אל תלך איתו, והאברבנאל עוד רגע מציע את ההצעה שלו. שמיטה היא בסיס לגלות, אי קיומה של שמיטה הוא בסיס לגלות. אגב אלה פסוקים מפורשים בפרשה שלנו רק ניזכר בהם. "ואתכם אזרה בגוים והריקתי אחריכם חרב והיתה ארצכם שממה ועריכם יהיו חרבה: אז תרצה הארץ את שבתתיה כל ימי השמה ואתם בארץ איביכם אז תשבת הארץ והרצת את שבתתיה: כל ימי השמה" . רש"י אומר פה חריף, מה זה "אז תרצה"? תרצה כמו לְרָצוֹת בעברית, אז "תפייס את כעס המקום שכעס על שמיטותיה" . הקב"ה כועס וצריך לרצות אותו, זה נשמע משונה כל-כך, שהריצוי של הקב"ה על עוון השמיטות הוא הגלות.


מה בדיוק הרעיון הזה? אתם זוכרים את הביטוי של הרמב"ן על "ונתתי שלום בארץ"? ש"השלום מחובר בארץ" הוא שלום הכל, "והוא שלום הכל השקול כנגד הכל". מה זה שלום מחובר בארץ? הארץ היא פרשות בהר-בחוקותי, מה זה? האברבנאל עצמו מציע את ההסבר הבא. "שהיתה ארץ ישראל נבחרת ונחמדת פניו ית' מתוך כל שאר הארצות כמו שהיה העם הישראלי נבחר מכל שאר העמים". כשם שיש "אתה בחרתנו מכל העמים" כך יש אתה בחרתנו מכל הארצות. אני חוזר לרגע לבריאה, ואמשיך מיד אח"כ באברבנאל. האדם הראשון חוטא והאדמה מפסיקה להגיב, הוא ממשיך לחטוא והוא גולה מהאדמה. קין רוצח את הבל על עסקי אדמה "ויהי בהיותם בשדה", ואז קול דמי אחיו צועקים מן האדמה. האדמה היא העדות לאדם הזה, הוא יוצא החוצה מגן העדן ועכשיו יש לו מעמד מחריד של נע ונד, אין לו אדמה. אדם שאין לו אדמה הוא אדם שאין לו חיבור, הוא נע, הוא נד, והוא מבקש רק דבר אחד – אות. אות זה סימן כדי שלפחות יהיה לי תכשיט כשאני אחזור. אות, אין לי קרקע אז שיהיה לי אות, כי אחרת "כל מוצאי יהרגני", והקב"ה נותן לו אות. אגב, באחד המדרשים כתוב שהוא נתן לו אות אחת משמו. האדמה, הארץ היא כל השם.


כשהחטאים מגיעים לשיא, והעולם כולו מגיע לקלקול כזה של מבול אז העולם פשוט צריך להימחות, כל היקום אשר על פני האדמה, ואז יש מבול "וימך את כל היקום". נח כשיוצא מהתיבה מסיק מסקנה ברורה, הדבר הראשון שצריך לעשות זה לחזור ולעבוד את האדמה, ואז "ויחל נח איש האדמה ויטע כרם". נח לוקח את אותם זמורות שאין שום ספק שהוא לקח אותם איתו לתיבה, כי הרי אחרת אין בעולם שום סיכוי למצוא זמורות. מאיפה הוא מצא שתילים? מאיפה הוא מצא זמורות לטעת גפן? הוא מבין שצריך להחזיר עולם, שעבר את הגדולה שבשואות, לתפקוד. הדבר שיכול לעשות את זה זה יין. הוא הולך לטעת כרם, וחוזר להיות איש אדמה. אבל קורה לו שוב מה שקרה לקין, האדמה משתלטת עליו. נוח שהצליח לעמוד מול כל מימי העולם של המבול לא מצליח לעמוד מול שתי טיפות מיותרות של יין. אז האדמה שולטת בו, נוח יוצא מהתמונה, לאט לאט צריך לקום אדם נוסף, ולאדם הזה יקראו אברהם אבינו. הניסיון הראשון שלו הוא – לך מפה אל האדמה שמתאימה לך. יש לך אדמה שלך, ואתה תבטא את עצמך דרכה. מה יש, לא יכול היה אברהם לעשות את כל ענייני הצדקה והמשפט וכל הדברים הגדולים במקומו?, למה זה חייב להיות דווקא בארץ? לך מכאן אל הארץ אשר אראך, שם אעשה אותך לגוי גדול. אבל שם יש המון בעיות טכניות? זה לא עניין טכני, יש לכל אדם את האדמה שמתאימה לו כדי לבטא את עצמו.


ארץ-ישראל שמתאימה לבטא את עם ישראל זה לא 'מטרז'', זה אדם ואדמה. כל התורה הזאת כולה מסתיימת בשירה הגדולה של "האזינו השמים ואדברה ותשמע הארץ אמרי פי" וכל הבריאה מתוארת, מ"בהנחל עליון גויים בהפרידו בני-אדם", איך היה הכל ואיך היה במדבר. בסוף מתואר העתיד, ובסוף בסוף של העתיד יפסיקו המלחמות, ואז כתוב בפסוק האחרון של שירת האזינו של היום האחרון של משה "הרנינו גויים עמו". יבואו הגויים ומציון תצא תורה, וכולם יכירו "כי דם עבדיו יקום ונקם ישיב לצריו", אותו דם שצועק מן האדמה, עוד מאז, עוד מקין, גם הוא כבר ייפתר. ומה יקרה בסוף? שלוש המילים האחרונות של שירת האזינו "וכיפר אדמתו עמו". רש"י מסביר שהקב"ה יתפייס, יכפר לאדמה ולעם. אבל ספורנו לא מסביר כך, ספורנו מסביר פלאי פלאות. לכפר זה לפייס, "אכפרה פניו". אומר ספורנו "וכיפר אדמתו עמו", שהקב"ה יעשה שולם בין האדמה לעם. המתח הזה של אדמה – אדם שהתחיל אצל האדם הראשון בגן עדן, המתח הזה יגיע להשלמתו בסוף התורה כולה.


פרשות בהר-בחוקותי מסיימות בעצם את יציאת מצרים. עם ישראל יוצא ממצרים, והוא יוצא מפרעה ואיתו העולם כולו יוצא מפרעה ונפטר ממצריותו ומפרעיותו. לצאת ממצרים פירושו לצאת מהמקום, ולצאת מהתפיסה של בית העבדים שקובע שאין ה' בארץ, שגם אם יש ה' "מי ה' אשר אשמע בקולו", "לא ידעתי את ה'". אבל גם אם יש הוא לא משגיח, לא מופיע, ולא בא לידי ביטוי בארץ. לכן את ישראל לא אשלח, כי מה שישראל רוצים לעשות כל הזמן זה לא לספר פילוסופית שיש אלוהים, אלא שיש ה' בארץ. כל ספר שמות עד סופו הוא בעצם הכנת התשתיות להשראת השכינה בעולם. יוצאים ממצרים, מגיעים להר סיני, מקבלים את התורה, אבל הכל עדיין נמצא בלוחות אבן. מקימים משכן, יש ארון ויש כלים, אבל עוד לא מתחילים לעבוד בו. אפילו מדליקים כבר את נר התמיד כדי שאפשר יהיה להתחיל. אבל עדיין מחכים, סוף ספר שמות היה "ולא יכול משה לבוא אל אוהל מועד". רוצים להיכנס, רוצים להתחבר, אבל עוד אי אפשר.


אז מתחיל ספר ויקרא "ויקרא אל משה וידבר ה' אליו מאוהל מועד לאמר". מה הוא מלמד כל הספר הזה? "אדם כי יקריב מכם קרבן", בוא אני אלמד אותך איך מתקרבים, כולם יכולים להתקרב – אדם, אפילו אומות העולם במשמע, כל אדם באשר הוא אדם כי הוא אדם. "ביתי בית תפילה יקרא לכל העמים". ספר ויקרא הולך בפירמידה הפוכה, הוא מתחיל ממה שאנשים חושבים שזה הכי גדול ונגמר במה שאנשים חושבים שזה הכי קטן, אבל זה ההפך. הוא מתחיל בקודש הקודשים, בקודש, בעזרה, במקדש, בקורבנות, במנחות, בטומאה ובטהרה. במי יכול להיכנס למקדש ומי לא? איזה נגעים אי אפשר? איזה נגעים אפשר? מה אוכלים כדי לשמור על טהרה? הוא עובר לטהרה חברתית – "קדושים תהיו", איך חברה מתנהגת? הוא יורד אל הזמנים, הוא יורד אל השדות אל הלקט, אל השכחה, אל הזמנים ואל המועדים, ואז הוא מגיע לשיא למה שחושבים שהוא הכי נמוך. הוא מגיע למטה למטה לארץ. הוא חוזר אל האדמה, ובאדמה הזאת הוא יסיים. כל ספר ויקרא הוא איך הקדושה הזאת שהכנו לה את התשתיות מאז שיצאנו ממצרים יכולה לחול בעולם. "על זה עתידין לתן את הדין כל אדוני הארץ גדולי ישראל" אם עמוד הקדושה הזה מתמסכן ולא מצליח להוביל את עצמו.


שמיטה באה בעצם לברר שכשם שהאדם היחיד זקוק לשבת כל שבוע, כדי לגלות שיש בו את אותה נקודה שביעית פנימית, הוא לא רק שישה צדדים של כל חפץ, אלא שיש בו את נקודת השבע. כך האומה כולה זקוקה למנוחה כל שבע שנים, כך הארץ זקוקה למנוחה כל שבע שנים. השמיטה מגלה עוד הרבה יותר, הרב קוק אומר את זה אחרת קצת מהאברבנאל "'כשם שנאמר בשבת בראשית, שבת לד', כך נאמר בשביעית: שבת לד'''. זו הצהרה מדהימה עכשיו המשפטים האלה של הרב קוק. "סגולת הארץ וסגולת האומה מתאימות יחד". זה לא מקום טכני שמיקמו בו חברה כדי שתגור פה כי באוגנדה לא היה מקום. "סגולת הארץ וסגולת האומה מתאימות יחד, כשם שהאומה היא מיוחדת להרוממות האלהית במעמקי חייה", ולכן את המרוץ היא צריכה לעצור ולגלות שהיא מגלה את אותה רוממות אלוקית בשמיטה של האדמה פעם בשבע שנים, בנקודה השביעית, "כך הארץ, ארץ ד', היא מכשירה את העם היושב עליה בנחלת עולמים, הבאה בברית ובשבועה בבטחון נצח ישראל המיוסד על הטבע האלהי הקבוע במטבע ארץ-חמדה נפלאה זו, המזווגת לעם זה אשר בחר לו י-ה לסגולתו".


איך באה השבת ואמרה לקב"ה, לכל יום בראת בן זוג, לי לא נתת. דיברנו על זה הרבה פעמים, פיזיקלית לכל דבר יש זוג, פיזיקלית זה ששת הצדדים. אבל הנקודה השביעית היא אותה נקודת מרכז פנימית שאין לה בן זוג, והשבת אומרת: אז מי יחזק אותי? איך אני לא ארגיש בודדה, חסרה כל סיכוי לתקווה? והקב"ה אומר לה: יש לך שגריר קבוע, כנסת ישראל היא בן זוגך. אותו זיווג קיים בין הארץ לבין העם. "נשמת האומה והארץ יחדו פועלות את יסוד הויתן, תובעות את תפקידן, להוציא אל הפועל את עריגת קדושתן, בשנת-שבתון. העם פועל בכחו הנפשי על הארץ, זרע ד' מתגלה על-ידי השפעתו הרוחנית, והארץ פועלת על העם, להכשיר את תכונתו לפי חפץ חיים אלהיים שלמים בתבניתם. – שנת-שבתון מוכרחת היא לאומה ולארץ!" שנת השמיטה היא החתונה של העם והאדמה מחדש. שנת השמיטה היא לא המרוץ של להיות ביחד, שנת השמיטה היא כמו קידושין. הקידושין, דיברנו על זה פעם, הם בעצם לא פעולה שהופכת את החתן והכלה לחבוקים ודבוקים אלא בדיוק הפוך. הקידושין עושה את החתן והכלה אסורים זה לזה, אבל הגדרנו יותר מפעם אחת שאסורים זה לזו פירושו שהם גם אסורים וקשורים כמו שני דברים אסורים זה לזה. הקידושין קובעים שהקשר ביני לבינך איננו נובע מזה שכרגע אני נוגע בך, הוא נובע מזה שיש בינינו אלוה ממעל שקושר את שנינו, וזה נצחי. לכן השבת היא שיא הפגישה עם מעשה הקב"ה, כי אני לא עושה כלום. לכן החתונה של העם והארץ היא לא כשאני נוטע. המצווה היא "כי תבואו אל הארץ ונטעתם", אבל רגע הקידושין הוא כשהעם והארץ אסורים לגעת זה בזו. אז מתברר שמה שקושר אותם זה לא שתכל'ס אני מצליח להוציא פה מאה דונם כל שנה, אלא שאני והיא לא יכולים לבד, ואם ניפרד אז אלפיים שנה היא תהיה ברוגז עם כל מי שייפגש איתה. אני אהיה עצוב, היא תהיה עצובה, אבל היא לא תיתן שום פרי לאף אחד אחר, היא מחכה לי ואני לה. יש כאן חתונה של אדם – אדמה, של עם – אדמה.


אפשר להבין את זה חלילה בשטחיות, ולראות כאן איזה מין השתעבדות לאדמה, אבל זה בדיוק ההפך. ההשתעבדות לאדמה זה מה שיוצר את השכרות של נוח, זה מה שיוצר את הרצח של קין. המהר"ל מגדיר את ארבעת הדברים שראינו – עבודה זרה, גילוי עריות, שפיכות דמים ושמיטת הארץ, ולא הבנו איך הם בכלל באותה קופסה? המהר"ל אומר "ולכך אמר על דברים האלו ישראל גולים ממנה, כי ג' דברים שהם ע"ז שפיכות דמים וג"ע הם טומאה והם מטמאים ומבטלין את הקדושה, והרביעית השמיטה היא עצם הקדושה אל הארץ, וכאשר אין נוהגין קדושה בארץ אין הארץ סובלת את הדברים האלו". לחיות עם הארץ בלי שמיטה זה כמו לחיות בזוג בלי קידושין. יש הכל – זורעים, זומרים וכורמים, אבל זה לא משהו נצחי שמחבר את שניהם. איך קרא לזה הרמב"ן על "ונתתי שלום בארץ"? "על דרך האמת שיתן השלום מחובר בארץ", כשהארץ והעם, כשהאדמה והאדם חוזרים ומתפייסים אז החטא ההוא של קוץ ודרדר ובעצבון תאכלנה חוזר להיות מתוקן.


"ונתתי שלום בארץ", לרמב"ן יש בעיה שמטרידה אותנו, זה הרי לא יכול להיות השלום האידיאלי, כי אחר-כך מתוארת המלחמה. עכשיו העיקר. בא הרמב"ן ואומר, אגיד לך, פירוש א' של אבן עזרא. אם מחר חלילה תהיה מלחמה אז צריך שלום ביניכם. מצוין, זה ראינו. פירוש ב' טכני, שאם מחר תהיה מלחמה אז רצוי שלא תהיינה בעיות עם החיות ועם החרבות, אלא תהיו פנויים. פירוש ג' הכי מהותי. אם מחר תהיה מלחמה אז צריך שיהיה שלום בין העם לבין אדמתו, כי אם העם לא מבין את הקשר שלו לאדמתו לא יהיה לו כוח לעמוד. זה האבן עזרא והרמב"ן. שני שלומות אני צריך כדי שתצליחו לרדוף חמישה מאה ומאה רבבה. הראשון, זה שתדעו שאתם מחוברים לא טכנית אלא אתם ערבים זה בזה. השני הוא, שתדעו שאתם מחוברים לאדמה הזאת לא טכנית אלא אתם מחוברים בקידושין זה לזו. "ונתתי שלום בארץ" "שיתן השלום מחובר בארץ, והוא השלום השקול כנגד הכל". מה שכתוב שלום שקול כנגד הכל זה השלום הזה. לכן כל-כך הרבה דובר על עץ השדה שיתן פריו, על הארץ שתיתן פריה, על פרי השדה, על הדיש ועל הבציר. זה לא הודעות כלכליות מה התרחש היום בארץ, אלא זה ביטוי שאם אתה פתאום מרוב שיווק פרי הדר תשמח כל-כך, אבל תשכח בכלל את הקידושין, אז יהיו יופי של נישואין אבל קידושין אין. יהיה יופי של הכל, תהיה המון המון אפקטיביות, זה יהיה פרודוקטיבי. האדמה תיתן את המפעל שהיא צריכה לתת, אבל זה לא התכונה שלה, וכשהיא מרגישה שהיא בסך-הכל נאנסת, מנוצלת אז היא בסוף זורקת אותך. היא נותנת את מה שאתה רוצה, אבל זה לא היא ואתה. אז בדרך להמשך מופיעים הפסוקים האלה. אחרי ה"ונתתי שלום בארץ" של האבן עזרא מפה ושל הרמב"ן מפה, רק מכוח זה יכול להיות הכוח שבא אחר-כך למצבים קשים, ואנחנו יודעים שהם יכולים להיות, ובשביל לעמוד בהם צריך את שני אלה.


כשכל זה מסתיים אז מופיע בסוף "ונתתי משכני בתוככם" ובסוף "ואלך אתכם קוממיות". בדרך יש עליות, ואותן עליות של "ואכלתם לחמכם לשובע" יכולות לגרום לנסיגות קשות מאוד, רק מפני שמרוב שובע אתה שוכח את אחד משני הדברים האלו או את שניהם גם יחד. אם העיקר הוא כמה קילו יש אז מה זה משנה בכלל אם יש את זה בזה או יש את זה בזה, אז עכשיו החלפתי את זה מאדמה להייטק, מה זה חשוב, אז מעבירים. ואם אתה שוכח מפני שאתה כל-כך שבע שכל מה שחיבר אותך זה ערבותך באחיך אז אקח ממך את האדמה, וכשאקח ממך את האדמה לא יהיה לך שום דבר שישמור עליך אלא ה"קהילת קודש", ערבותך לאחיך. אז כשנמצאים רחוק בגלות כולם חולמים על האדמה. שם לכל אחד על הפרימוס היו ציורים של כל האדמה כולה, אין בעיה. אבל כשאוכלים לשובע אז יש את שני הקלקולים המסוכנים. זה נדמה לי, לעניות דעתי מה שהתכוון הרמב"ן בדרך האמת. אם אני לא טועה השלום הזה בארץ, השלום המחובר בארץ שעליו מדבר הרמב"ן פה, הוא אותו שלום מחובר בארץ, שכמו שאמרנו כשהוא נאבד, כשהאדם לא יודע לממש אותו, הוא מפסיק לשיר את אותה שירת עשבים של גן עדן, ומתחיל לגלות בלי שהוא רוצה בכלל מעצמו, עד שהוא מגיע בסוף אל הצורך שבסופו של דבר יוביל חזרה ל"וכיפר אדמתו עמו".