A PHP Error was encountered

Severity: Notice

Message: Undefined variable: lang

Filename: inc/common.php

Line Number: 10

בית מורשה - מאמרים: פרשת השבוע - ויקראנבהל להון
דף הבית > מאמרים > פרשת השבוע > ויקרא
מאמרים

פרשת בהר: נבהל להון /

הרב ד"ר יהודה ברנדס

פרשת בהר עוסקת ברובה הגדול בענייני כלכלה. ברמה הפרטית וברמה הלאומית. פסוק הפתיחה שבחר בעל התנחומא להציב בפתח פרשתנו מצביע על הדמות שכנגדה מכוונת התכנית החינוכית והמצוותית של הפרשה:


"נִבְהָל לַהוֹן אִישׁ רַע עָיִן וְלֹא יֵדַע כִּי חֶסֶר יְבֹאֶנּוּ" (משלי כח כב).

 

הדרשן קובע: "הפסוק הזה מדבר בהרבה בני אדם", ומונה ארבע דוגמאות, קין, עפרון החתי, המלוה ברבית, וסוחרי שביעית.


שתי תופעות כרוכות זו בזו בפסוק זה:
האחת, תיאורו של האדם: הנבהל להון, כלומר, אדם רדוף לצבור כסף, שאינו מצליח לעמוד בפיתוי, במיוחד כאשר מזדמן לו רווח שנראה קל ומהיר. הוא, "איש רע עין".
השניה, תיאור גורלו, המחיר שהוא עתיד לשלם עבור הבהילות הזאת: חסר יבואנו.

קין הרג את הבל כדי לירש לעצמו את העולם, והמחיר ששילם בסופו של חשבון – שניטלטל בעולם, שנאמר: 'נע ונד תהיה בארץ'.


עפרון החתי, שבתחילה היה מוכן לתת לאברהם את המערה והשדה בחינם, לא יכול היה לעמוד בפיתוי לקחת מאברהם כסף רב. אמנם, שלא כקין, הוא לא עבר עבירה ולכן גם לא נענש בחומרה, אולם המדרש מציין את חסרונו – נטלו לו ו' משמו וקראוהו עפרן. הכתיב החסר מצביע על פגם בשמו הטוב. יכול היה עפרון להכתב בתורה כאדם דגול שעשה חסד עם אברהם ובית ישראל, ובסופו של דבר הוא נזכר לדורות כרודף בצע.


מלוי בריבית וסוחרי שביעית הם שני עבריינים, המונעים בכוח תאוות הממון, ובסופו של דבר הם עתידים להפסיד. גם חלקם בעולם הבא, על העבירה, וגם חלקם בעולם הזה, כיון שמאירה עתידה לבוא בממונם.

התורה אינה בזה לממון ולרכוש, בניגוד לכתות ודתות אחרות. אולם היא מדריכה, בעשרות מצוות, כיצד יש לנהוג בו במתינות, בישרות, בהגינות כלפי הזולת.

ארבע הדוגמאות של ה"נבהל להון" הנזכרות בתנחומא הם אבות-טיפוס, לסוגים שונים של רודפי בצע.
קין הוא הגרוע מכולם – רע לשמים ורע לבריות. רוצח ממש.


עפרון הוא הטוב שבכולם – לא עבר עבירה כלל, לא הונה את אברהם, אברהם רצה לשלם, הוא שמח לקחת. אבל ההתנהגות החמדנית שלו מבישה, לא מכובדת, ומציגה אותו כאדם שאינו מצליח לשלוט ביצריו ותאוותיו, להוט אחרי הכסף, ושקוע בחומריות.


המלוה בריבית הוא עבריין שבין אדם לחבירו. לא ממש רוצח, אבל דורס ופוגע באחיו העני הנזקק להלוואה.
יש במעשהו גם פגיעה בעצמו: הוא נהנה מפירות כספו מבלי שיתרום תרומה של יצירה ועבודה בעולם. "פניך דומים למלוי בריבית" הוא ביטוי שאומר – אדם שנהנה מן העולם בלי יגיעה ועמל. ואין זו מחמאה, גם אם מבחינה חומרית הוא נראה מדושן עונג.


אגב, יש לשים לב לכך שההלכה הגבילה את הקיצוניות של התנגדות לריבית, מפני שלעתים ההלואה בריבית אינה נובעת מתאות בצע, ואינה מבוססת על פגיעה בחלשים, אלא היא דרך לשמר ערכו של הכסף, ולהניע את גלגלי העשיה באמצעות אשראי. מכאן הגמישות המסוימת שמגלה ההלכה ביחס לריבית בהקשר של כלכלה ובנקאות מודרנית.


סוחרי שביעית, מנצלים את מצות התורה להפקיר את הקרקע כדי לעשות הון על חשבונם של בעלי הבתים שקיימו מצות ההפקרה ועל חשבונם של העניים שמבקשים להנות מפירות מצוות השמיטה.

 

ארבעת אבות הטיפוס הללו, הרצחנים והחמדנים, הנהנתנים והנצלנים, יצאו מתוך דפי המדרש וחיים בעולם בכל הדורות, עד ימינו אלה, ועד בכלל. הם מתהדרים לפעמים בתארים של כבוד, נחשבים לפעמים לאושיות הכלכלה והחברה, בשנות השגשוג שלהם הם זוכים להוקרה ציבורית רחבה, להשתקת הפן העברייני והפסול שבהתנהגותם, ולשיתוף פעולה מצד מלחכי פנכה למיניהם.


הפסוק במשלי שהביא בעל התנחומא מבהיר לכל את המציאות הריאלית והפשוטה, שהולכת ומתבהרת שוב, בימים אלה, בבתי המשפט ועל דפי מדורי הכלכלה: "ולא ידע כי חסר יבואנו".