A PHP Error was encountered

Severity: Notice

Message: Undefined variable: lang

Filename: inc/common.php

Line Number: 10

בית מורשה - מאמרים: פרשת השבוע - ויקראשמיטה משולשת
דף הבית > מאמרים > פרשת השבוע > ויקרא
מאמרים

בהר: שמיטה משולשת /

הרב ד"ר יהודה ברנדס

"כי תבאו אל ארץ אשר אני נתן לכם ושבתה הארץ שבת לה', שש שנים תזרע שדך ושש שנים תזמר כרמך ואספת את תבואתה, ובשנה השביעת שבת שבתון יהיה לארץ שבת לה' שדך לא תזרע וכרמך לא תזמר. את ספיח קצירך לא תקצור ואת ענבי נזירך לא תבצר שנת שבתון יהיה לארץ. והיתה שבת הארץ לכם לאכלה לך ולעבדך ולאמתך ולשכירך ולתושבך הגרים עמך. ולבהמתך ולחיה אשר בארצך תהיה כל תבואתה לאכל"

 

קריאת פרשת השמיטה בשנה השביעית מזמנת התבוננות נוספת בענייניה של שנת השמיטה.
השמיטה מופיעה בתורה במספר מקומות, ובכל מקום הדגשים שונים. דבר זה מעיד על כך שזוהי מצוה מורכבת, מרובת פנים ומרובת היבטים, ואי אפשר לכלול את כל משמעויותיה לכלל טעם אחד חד-משמעי ופשוט.


אפילו בפרשיה שלפנינו, הקצרה יחסית, אפשר לראות יותר מהיבט אחד של השמיטה. החלק הראשון ממוקד ברעיון השבת. "ושבתה הארץ שבת לה'". כמו בשבת, נאסרו המלאכות בשדה: לא תזרע, לא תזמור, לא תקצור ולא תבצור. אמנם, השנה השביעית אינה דומה לגמרי ליום השביעי, בכך שהאדם אינו נדרש לשבות מכל מלאכתו, אלא רק ממלאכות השדה, והשבתון הוא של האדמה ולא של האדם, אולם עצם הרעיון שעומד כאן ביסוד השמיטה הוא השבת.


מן הפסוקים הללו משתמע שלא רק עבודות החרישה והזריעה אסורות, אלא גם עבודות הקציר והבציר. כלומר, אי אפשר להשתמש גם בפירותיה של הארץ, כל ועיקר. במדרש ההלכה, צומצמה העמדה הקיצונית הזאת, בשל קיומם של פסוקים אחרים הסותרים אותה – מייד בהמשך, ועל כן הוסבר שהכוונה היא לאסור קציר ובציר בהיקפים מסחריים גדולים, אך אין איסור לאדם לקטוף כמות בסיסית של פירות ותבואה לצרכיו. אמנם המשמעות הראשונית של פסוקים אלו משתמעת כאיסור גמור, והיא מוצאת ביטוי של ממש בהלכה בגזירת חכמים האוסרת לחלוטין אכילת צומח חד-שנתי שגדל בשנת השמיטה – גזירת "ספיחין".


השבתון הגמור מעיד על היותה של הארץ "ארץ ה'", והשמיטה היא עדות, כמו השבת, להכרתנו את המגבלות על כוחו ואדנותו של האדם על רכושו והעם בארצו.

 

הפסוק הבא, הסותר כאמור במידת מה את קודמיו, דווקא מתיר את פירות הארץ לאכילה: "והיתה שבת הארץ לכם לאכלה", הדגש הוא על כך שהיתר האכילה הוא לכל: "לך ולעבדך ולאמתך ולשכירך ולתושבך הגרים עמך", המשמעות ההלכתית של פסוק זה היא שהפירות עומדים "לאכלה ולא לסחורה". הם ניתנים לרשות הכלל ולא לבעלותו הבלעדית של בעל השדה, שאסור לו לקחתם לרשותו באופן מלא ולסחור בהם כבכל שנה. ההבנה המקובלת של הצו הזה היא תפיסה כלכלית – חברתית. בשנה זאת הכל שווים בזכויות על פירות הקרקע. הרעיון הוא שילוב של צדקה וחינוך. מצד אחד זוכים בשנה זו העניים וחסרי הרכוש למידה מסוימת של הרווחה ושיתוף ביבולים, ומצד שני, מתחנכים בעלי הבתים לשיתוף ולהתחלקות בעושרם עם הזולת שאין לו, גם בשנים האחרות, מתוך מודעות לכך שבסופו של דבר עושרם הוא מתת שמים ומן הראוי להם שיחלקוהו עם אלו שלא זכו.

 

הפסוק האחרון מטה לכוון אחר: "ולבהמתך ולחיה אשר בארצך תהיה כל תבואתה לאכול", כאן אין מדובר על שיקול כלכלי-חברתי, שהרי הבהמה ובודאי חית הארץ אינה כלולה בתחשיב הזה. את הפסוק הזה אפשר לקרוא כהדרכה תרבותית – אקולוגית. האדם נקרא פה למתן זכויות מעין "שוויוניות" לבעלי החיים, ולא רק לבעלי החיים המבויתים אלא גם לכל חית הארץ. המשמעות ההלכתית של הפסוק הזה היא שכאשר "כלה לחיה מן השדה" – אסור גם לאדם להמשיך ולהחזיק בפירות בבית, ועליו להוציאם ולהפקירם. זהו דין ה"ביעור", המתרחש בסיומה של שנת היבול של השביעית, כלומר, במהלך השנה השמינית. משתמע מכאן, שהגבלת הבעלות היא רדיקלית עוד יותר והיא מבקשת מידה של השווית הזכויות בין האדם לבעלי החיים. מן הפסוק הזה ימצאו ה"ירוקים" סמך לעמדתם הדורשת יתר-התחשבות בעולם הטבע, וצמצום מידת הרכושנות הדורסנית של המין האנושי כלפי עולם הטבע בכלל ובעלי החיים בפרט.

 

בימינו מספרם היחסי של החקלאים מועט וההשלכות המעשיות של מצוות השמיטה אינן ניכרות. מעבר למעגל המצומצם של החקלאים, יש מידה מעטה של התייחסות לשמיטה, באופן כמעט סמלי, אצל בעלי גינות פרטיות. אולם גם מעמדה של הגינה אינו תופס בדרך כלל מקום מרכזי בפרנסה או בעיסוק של בעליה, והיא לכל היותר תחביב לשעות הפנאי ששכרו בצדו. לפיכך, גם שמיטת הגינות משפיעה מהותית על מהלך החיים של בעליהן. ודאי וודאי שאין כמעט שום מפגש עם שבת הארץ לרוב אוכלוסיית הארץ היושבת בערים ובתי קומות.


בנוסף לכך, הפכה השמיטה לחלק מהלכות הכשרות, ובמובן הזה אין כמעט שום קשר בין האידיאות שעליהן מדובר בפרשת השמיטה לבין סדורי הכשרות של הרבנות והבד"צים השונים הנועדים לפתור את שאלות האיסורים של השיווק, הסחורה וגם האכילה של יבולי השביעית.

 

למרות ההעדר של מימוש מעשי מקיף למצות השמיטה במשמעויותיה המקוריות, יש לתת את הדעת על הערכים הגנוזים בה, ולמצוא דרכים חלופיות לבטא את הערכים הללו. את ההכרה בקדושת הארץ ושייכותה לבורא עולם, את הצורך בצדק חברתי ואת הזהירות בכבודם ובערכם של כל ברואי עולם.