A PHP Error was encountered

Severity: Notice

Message: Undefined variable: lang

Filename: inc/common.php

Line Number: 10

בית מורשה - מאמרים: פרשת השבוע - ויקרא"איש ישראלי"
דף הבית > מאמרים > פרשת השבוע > ויקרא
מאמרים

אמור: "איש ישראלי" /

הרב ד"ר יהודה ברנדס

 "ויצא בן אשה ישראלית והוא בן איש מצרי בתוך בני ישראל, וינצו במחנה בן הישראלית ואיש הישראלי, ויקב בן האשה הישראלית את השם ויקלל, ויביאו אתו אל משה. ושם אמו שלמית בת דברי למטה דן".

 

מדוע הדגישה התורה את ייחוסו של המקלל? "והוא בן איש מצרי"? מדוע צריך להזכיר את שם אמו ושבטה? מה פשר ההנגדה בינו לבין "איש הישראלי" שיצא כנגדו?
חז"ל הסבירו, שכאשר התורה מדגישה שם אבותיו של אדם, היא מורה בזאת על השרשים שמהם צמח גידול זה - אם טוב הוא, כך היו השרשים, ואם לאו - אף כאן חפש את השרשים. שלמית בת דברי היתה בבחינת שורש פורה ראש. כפי שמסביר רש"י על פי המדרש: "שהיא לבדה היתה בהן זונה", ומביא סיפור עגום על תולדות הורתו ולידתו של בנה מן הנוגש המצרי.


העובדה שהיה בן לאיש מצרי ושהורתו ולידתו היו שלא בקדושה, נתפסת כגורם משמעותי בחטאו של המקלל. הקללה נבעה בעת ויכוח ומריבה עם אדם אחר, המכונה "איש ישראלי". המקלל היה "בן איש מצרי" והויכוח האישי הועבר לפסים לאומיים ודתיים. במקום לקלל את האיש הפרטי שאיתו היו לו דין ודברים, הוא העביר זאת למישור הכללי.


אצל חז"ל זהו עיקרון ידוע: ניתן לזהות על פי התנהגות מחוצפת ומידות מקולקלות בעיות שמוצאן בהורתו ולידתו של אדם. הגמרא במסכת פסחים מתארת כיצד זיהו על פי סגנון הדיבור כהנים פסולים, גויים שהתחזו ליהודים, ורבי עקיבא זיהה ממזר על פי דרך ההתנהגות החצופה שלו כלפי תלמידי חכמים.


ברור שאסור לקשור את הדברים בקשר מוחלט וחד-ערכי. לא כל חצוף הוא חצוף מבית, לא כל מי שגדל ב"בית טוב" הוא צדיק, ולא כל מי שילדותו עברה עליו בתנאים קשים יגדל להיות מבוגר בעייתי. חז"ל מעתירים בשבחם של בני גרים שהתעלו למעלת מנהיגים גדולים בישראל, בתורה ובקדושה. עם זאת, בהבאת פרשת המקלל בתוך ספר ויקרא, בין פרשת קדושת המועדות לבין פרשת קדושת הארץ, מדגישה התורה ומדגימה אילו בעיות יכולות לצמוח מתוך חיים שאין בהם קדושה, מבית והורים שאינם מספקים לילדם את המעטפת החינוכית ההולמת. השאלה אם זו בעיה מולדת או חינוכית, היא שאלה משנית לגמרי בהקשר הזה. ודאי שהדברים מצטרפים זה לזה.
במקרה המסוים של פרשת המקלל הדברים ברורים עוד יותר. בן האיש המצרי מוצא את עצמו בעמדת הזר ורואה ביריבו הישראלי מייצג של העם כולו. לכן הוא תוקף את הכלל ולא את האדם הפרטי. אכן, מוצאו הוא גורם מכריע באופן שבו הוא מפרש את המציאות בה הוא נתון, ולדרך ההתנהגות שבה בחר בעת מצוקה ומשבר.

 

"ויניחהו במשמר לפרש להם על פי ה'"
מדוע לא ידע משה ובית דינו מה עונשו של המקלל? אפשר להציע פירוש, שהיו כאן "נסיבות מקילות". דווקא מפני שהוא "בן איש מצרי", היה מקום לחשוב שאין להחמיר בעונשו. הרי ניתן להבין, שמתוך מצוקתו האישית, מתוך חוסר היכולת לעמוד כשווה מול יריבו הישראלי, מתוך רוגז וכעס ותסכול, נפלטה מפיו הקללה. יש נטיה להקל בדינו של אדם כזה, משולי החברה, בעל רקע בעייתי, ואולי אפילו להבין אותו ואת מעשהו, אף כי לא להצדיק אותו. תגובת ה' מוכיחה שאכן זו היתה הבעיה. לא השאלה המשפטית הכללית, מה דין מקלל שם ה', אלא השאלה של המקרה המסוים הזה ונסיבותיו המיוחדות. הקב"ה גוזר את דינו למיתה, אולם בתורה נוספת בהמשך הדברים סדרת פסוקים המבהירה את השויון לפני החוק, לגר ולאזרח:


"וידבר ה' אל משה לאמר: הוצא את המקלל... ורגמו אתו כל העדה. ואל בני ישראל תדבר לאמר: איש איש כי יקלל אלקיו ונשא חטאו... כגר כאזרח בנקבו שם יומת"
גם המשכה של הפרשיה, מדגיש את השוויון בפני החוק בין הגר ובין האזרח, בהלכות אחרות:
"ואיש כי יכה כל נפש אדם מות יומת, ומכה נפש בהמה ישלמנה נפש תחת נפש, ואיש כי יתן מום בעמיתו כאשר עשה כן יעשה לו, ... ומכה בהמה ישלמנה ומכה אדם יומת, משפט אחד יהיה לכם כגר כאזרח יהיה כי אני ה' אלקיכם".


המקרה הפרטי של המקלל, שהתקוטט עם אדם מישראל, משמש רקע להבהרת ההלכות הנוגעות לפגיעה באדם וברכושו, מתוך הדגשה על השויון: אין יתרון לישראלי על פני בן המצרי, בין אם הוא המכה ובין אם הוא מוכה. אין ביחוס שלו כדי להקנות לו חסינות כלשהי בפני החוק, וכן להפך, אין בעמדת החולשה של הגר יתרון המקנה לו הגנה. המשפט אינו מתייחס לרקע האישי, אלא למעשה גופו. ובזה דין הגר כדין האזרח.