A PHP Error was encountered

Severity: Notice

Message: Undefined variable: lang

Filename: inc/common.php

Line Number: 10

בית מורשה - מאמרים: פרשת השבוע - ויקראלג בעומר
דף הבית > מאמרים > פרשת השבוע > ויקרא
מאמרים

לג בעומר /

הרב ד"ר בני לאו

פרשת "אמור" מונה את רשימת המועדים בלוח השנה היהודי. לאחר ציון השבת כ"מלכת המועדים" מתחילים לעבור על פני הלוח, החל בניסן וכלה בתשרי, שבעת חדשי המועדים (על פי התורה כל המועדים מרוכזים במחצית הראשונה של הלוח, בחודשי החורף לא חוגגים שום חג). הראשון למועדים הוא הפסח, ומיד במוצאי החג מתחילים את חגיגות הקציר. תחילה את חג קציר השעורה, הראשונה בגידולי הדגן שמבשילה. ממנו מתקדמים אל חגיגת קציר החיטה, שמתרחשת שבעה שבועות לאחריה. הימים שבין קציר השעורה לקציר החיטה הם ימי ספירת העומר. בקריאת פסוקי התורה המתארים את ימי ספירת העומר ניתן לחוש בהתרגשות של החקלאי המרוכז כל כולו בעבודת הקציר ומתקדם מגידול לגידול. זהו דופק החיים הטבעיים של עם היושב על אדמתו ואוכל מיגיע כפיו.

כשגלינו מארצנו - נתרחקנו מעל אדמתנו, תרתי משמע. חדלנו לעבד את האדמה וימי ספירת העומר הפכו להיות ימים של אבלות. הציון הראשון לאבלות הימים הללו מופיע בתלמוד המספר שבין פסח לעצרת מתו תלמידי רבי עקיבא במגפה. יש רגליים לטענה שהמגפה המדוברת היא מלחמת בר כוכבא בשנים 132 – 135 לסה"נ, ותלמידי רבי עקיבא הם לוחמי המרד ברומאים. גזירות הדריאנוס שבאו בעקבות המרד רוקנו את יהודה מיהודיה, אם בחרב ואם בשבי. מאז הפכו ימי הספירה החגיגיים לימי אבל לאומי על אבדן תקוות החרות. אלף שנים מאוחר יותר עברה יהדות אשכנז שבעמק הריין את הטרגדיה של מסעי הצלב. חורבן הקהילות ההן אירע בימי האביב והקיץ, וימי ספירת העומר הפכו להיות ימי זכרון לקהילות אלו שמסרו נפשם ונהרגו על קידוש ה'.

כך נכרכו להם יחד האבלות התלמודית על מות תלמידי רבי עקיבא עם האבלות האשכנזית, וימי הספירה נשתמרו כימי אבל. רק יום אחד שרד כיום הילולה ושמחה. יום ל"ג בעומר, י"ח באייר. במוצאי שבת הקרובה יתמלא אוויר הארץ בעשן מדורות החג. זהו יום פלאי הנחגג בכל הקהילות אך שורשיו עלומים. במקורות הקדומים (תלמודים וספרות ימי הביניים) אין שום איזכור למדורות ל"ג בעומר. יום זה נתייחד, על פי המסורת הספרדית, כיום שבו פסקו תלמידי ר' עקיבא מלמות במגפה. לפי מנהגי הספרדים, מלמחרת יום זה ואילך, כבר נפסקה המגיפה וממילא מסתיימים מנהגי האבלות. לפי המסורת האשכנזית, היה יום זה יום של הפסקה מהמגיפה ולכן יום זה מותר בחתונות, תספורת וכדו', אך למחרת "חוזרים לשגרת" האבלות של ספירת העומר. אף אחד לא דיבר על חגיגות מיוחדות, ובודאי שלא על מדורות.

בתקופת הזוהר של צפת מסופר על האר"י שהלך עם תלמידיו להתפלל בקברו של רשב"י במירון ביום ל"ג בעומר. יש שאמרו שזהו יום פטירתו, יש שגרסו שזהו היום שבו הוא העביר את סודותיו הכמוסים לתלמידיו. בין כה וכה היתה זו המסורת הקבלית שעיצבה יום זה כ"יום הילולה של רשב"י". עדיין לא נאמר דבר על מדורות.


במאה ה - 18 מסופר על ר' חיים בן עטר, בעל "אור החיים" שבעלייתו למירון, בשעת ההילולה "היה שמח שמחה גדולה ושרף כמה בגדים יקרים שלו, לכבוד רשב"י זיע"א" (קונטרס "כבוד מלכים לר' שמואל הלר, תרע"ד). מכאן ואילך אנו שומעים על הרבה מסורות של עליה גדולה והמונית לקברו של רשב"י בליל ל"ג בעומר, ועל מדורה שמתודלקת בבגדים שההמון תורם לעליית רשב"י. על מנהג זה של מדורת ל"ג בעומר במירון, והשלכת הבגדים למדורה, רבו הויכוחים בין הפוסקים למקובלים. הרב עובדיה יוסף הוא בין גדולי המתנגדים למסורת ההילולה כפי שהתפתחה בארצנו.

במהלך המאה ה - 19 מתארים מטיילים רבים את ל"ג בעומר כיום של טיולים בארץ, עליה לגליל, למירון וסביבותיה וכן הדלקת מדורות לכבוד רשב"י. רק בראשית הציונות התחברה למסורת זו מסורת נוספת, המקשרת את המדורות לאותן אבוקות שסימנו את קידוש החודש ברחבי הארץ בימי מרד בר כוכבא. החיבור של יום ל"ג בעומר לבר כוכבא, ושילובו עם הילולת רשב"י מרתק: רשב"י ידוע כמי שהתנגד לשלטון הרומי (עד שנאלץ לברוח למערה), וכן ידוע שהיה מתלמידי ר' עקיבא שתמך במרד. מכאן הדרך קצרה למיקוד כל תשומת הלב התרבותית ביום זה אל בר כוכבא, למרד ולגבורה יהודית. המדורות היו סמל לחיי שדה של לוחמים, והקומזיץ – לסימלו של הפלמ"ח. כך עוצב ל"ג בעומר בזיכרון הישראלי- ציוני, במשך שנותיה הראשונות של הציונות והמדינה. בימים שעוד שרו מסביב למדורה היה אפשר להבחין בפיצול התרבותי שבין היהודי לישראלי: היהודי הדתי עמד עם בקבוק שמן זית (המסמל את החכמה הצלולה) והדליק אבוקות לכבוד עלייתו של רבי שמעון בר יוחאי. השירים ששרו הצעירים סביב המדורה עסקו כולם ברבי שמעון – "נמשחת, אשריך, שמן ששון מחבריך". באותו זמן ישבו צעירים ישראלים מסביב למדורה אלטרנטיבית ושרו על איש בישראל שהיה גיבור "כל העם אהב אותו". החג כולו עסק בדמותו של הגיבור הכוחני ששעט על אריה כנגד הרומאים.

החברה הדתית ממשיכה לדבוק בשירי ההילולה לרשב"י. אך מה תוכנה של מדורת השבט הישראלי? האם עוד שרים על כוחו ותעוזתו של בר כוכבא? האם יש חשק להלל את הכוח? ואם לא – האם יצרנו סיפור חדש שנוכל לספר מסביב למדורה?