A PHP Error was encountered

Severity: Notice

Message: Undefined variable: lang

Filename: inc/common.php

Line Number: 10

בית מורשה - מאמרים: פרשת השבוע - שמות במקהלות ברכו אלוקים
דף הבית > מאמרים > פרשת השבוע > שמות
מאמרים

ויקהל: במקהלות ברכו א-להים /

הרב ד"ר יהודה ברנדס

 נתינת מצוות התורה במעמדים שבהם נקהלה כל העדה, והדגשת הממד של ההקהלות בכמה מפרשיות המצוות שבתורה, מלמדת על חשיבותו וכוחו של הקהל בקבלת התורה ובקיומה.


התורה ניתנה לקהל עדת ישראל ולא ליחידים כפרטים. רק על ידי ההצטרפות של הקהל כולו יכולה להתקיים התורה בשלמותה, ואילו היחיד אינו מקיים אלא רסיסי מצוות שאינם מתאגדים לכלל מסכת חיים של ציבור שלם. לא רק במצוות המוטלות מלכתחילה על הציבור, כבנין המקדש ודיני המשפטים בבית הדין, אלא אפילו מצוות שיש בהן מימד פרטי ואישי ואפילו אינטימי, זוקקות קהל כדי לקיימן בשלמותן, כגון הזימון בסעודה, המנין לתפילה, וברכת חתנים בעשרה.


היותו של היחיד חלק מקהל תומך, מחזקת את לבו וכוחותיו גם בעבודת ה' הפרטית שלו.
משום כך, נקבעה ברכה מיוחדת בברכות הנישואין לכבוד התאספות הקהל: 'שהכל ברא לכבודו', והיא קודמת לברכות על יצירת האדם ועל שמחת חתן וכלה. לדעת רש"י הברכה 'אינה מן הסדר אלא לאסיפת העם הנאספים שם לגמול חסד זכר לחסדי המקום שנהגל עם אדם הראשון שנעשה לו שושבין ונתעסקו בו ואסיפה זו כבוד המקום היא וברכה זו לכך נתקנה..." (כתובות ח א).


גם בברכת הזימון מוסיפים בשבחי ה' לפי רוב הקהל: "ר' יוסי הגלילי אומר: לפי רוב הקהל הן מברכים, שנאמר 'במקהלות ברכו א-להים, ה' ממקור ישראל'". לפי דעה אחת במשנה, גודל הברכה גדל בהתאמה לגידול הקהל: בשלשה אומרים 'נברך', בעשרה אומרים 'נברך לא-להינו', במאה אומרים 'נברך לה' א-להינו', באלף אומרים: 'נברך לה' א-להינו א-להי ישראל', בריבוא אומרים 'נברך לה' א-להינו א-להי ישראל א-להי הצבאות יושב הכרובים'. (ברכות ז משנה ג).


רבי עקיבא חולק על דעת רבי יוסי הגלילי, וסובר שכשם שבבית הכנסת אין מבדילים בין מנין עשרה לבין רבבה, כך גם בזימון.


יסוד המחלוקת בין תנא-קמא לבין רבי עקיבא הוא בהערכת המשמעות של ההמונים. תנא-קמא סבור שככל שגדל מספרם של המברכים והמתפללים גדל כבוד שמים, 'ברוב עם הדרת מלך'. ואילו לדעתו של רבי עקיבא, עיקר עניינו של הקהל הוא בקיומה של 'עדה', שמניינה המינימלי עשרה אנשים. משקיימת חבורת עשרה, הרי זו עדה, ו'א-להים נצב בעדת א-ל'. ההבדל בין יחידים לבין קהל מתקיים כבר בחבורה הבסיסית הזאת. הריבוי המספרי שמעבר למנין כבר אינו משנה שוני מהותי בהוית ה'קהל' או ה'קהילה'. והלכה כרבי עקיבא.


בדומה לזה נחלקו אמוראים מהו המקור לכך ש'ברכת חתנים בעשרה'. רב נחמן למד זאת מכך שבועז אסף עשרה זקנים לנישואיו עם רות, ואילו רבי אבהו למד זאת מדרשת הפסוק 'במקהלות ברכו א-להים'. (כתובות ז ב). בעיני רב נחמן במעמד של נישואי רות ובועז התקיים המנין המינימלי הנצרך לקיום סדר רשמי של חתונה. אולם בעיני רבי אבהו, העשרה הם יותר מכך, הם כבר בבחינת 'במקהלות ברכו א-להים'. דעתו כדעת רבי עקיבא, שלא נחוץ קהל גדול כדי שתתקיים ברכת ה'מקהלות'. אמנם, אין חולק על כך שיש ערך בריבוי המשתתפים במקרים מסוימים, ולכן מצווים להרבות בקרואים לחתונה או להבדיל ללויה והספד. וכן להרבות במתפללים בבית הכנסת, אולם דבר זה אינו משפיע מהותית על מעלת ה'קהל'.


לפי הירושלמי, הפסוק 'במקהלות ברכו א-להים' ששימש את רבי יוסי הגלילי כמקור לכך שככל שמתרבה הקהל מתרבה כבוד שמים, נתפרש על ידי רבי עקיבא וסיעתו בדרך אחרת: 'במקהלות - בכל קהילה וקהילה'. (ירושלמי ברכות שם). הוי אומר: הפסוק אינו מדבר בשבח ריבוי הקהל, אלא בשבח ריבוי הקהילות!


נמצאנו אומרים, שקיימת מחלוקת יסודית בין התנאים בהבנת ערכו של ה'קהל' בישראל. בעוד שרבי יוסי הגלילי מפרש שככל שיש קהל גדול יותר, כך עדיף, ובוודאי כך היה בדור המדבר, כשנקהלה כל העדה במעמדות הגדולים, הרי שרבי עקיבא – שהלכה כמותו – סובר שאין ערך בקהל המונים, והמעלה של קהל לעומת יחיד מושגת גם ב'קהילה' קטנה. הערך של ה'הקהל' ממומש יפה דווקא על ידי ריבוי של קהילות. מתכונת המתאימה יותר לעם היושב מפוזר לשבטיו ברחבי הארץ, ואינו מכונס במחנה אחד במדבר.

 

יש בריבוי הקהל ובהתקהלות גם מימד מסוכן. יעקב מתפלל בברכו את שמעון ולוי, 'בקהלם אל תחד כבודי' (בראשית מט ו), עדת קורח, המערערת על מנהיגותם של משה ואהרן, פעלה בדרך של 'ויקהלו על משה ועל אהרן ... ויקהל עליהם קרח את כל העדה'. (במדבר טז). גם במעמדים אחרים של תלונות 'נקהלו' העדה על משה ואהרן. (במדבר כ, ד). בימים אלה של מהפכות המונים בארצות השכנות לנו, התועלת והסכנה הטמונה בכוחו של הקהל מוחשית ביותר.


לא כל התקהלות היא חיובית, ולא כל מפעל של קהילה יש בו ברכה. בשל המודעות לכך, נקבע קרבן מיוחד: פר חטאת על 'שגגת הקהל'. התורה צופה שיתכן מצב שבו נעלם דבר, מעיני הקהל כולו ובראשם הסנהדרין, המכונים 'עיני הקהל'. הם שוגים בטעות וחייבים להביא קרבן על שגגתם. 'זקני העדה' חייבים לסמוך ידיהם על ראש הפר המובא לכפר על חטאתם ושגגתם. (ויקרא ד' ומסכת הוריות פרק א).


נראה, שחילופי הלשונות בין 'העדה', 'הקהל', 'עיני העדה' ו'זקני הקהל' מעידים על הקשר ההדוק הקיים בין שגגת הזקנים וחטאתם לבין הקהל. לעתים, קיומו של קהל אוהד, נלהב ומעריץ, נותן בידיהם של מנהיגיו את תחושת הבטחון העצמי, העצמה והודאות מסמאת העיניים, שהיא אם כל חטאת וכל שגגה. לפעמים, הזקנים והחכמים הם אלו שמעודדים את התקהלות העדה, כדי להעצים את כוחה ואת כוחם, ומתוך כך נוצר הסחרור שגורם להתעלמות מעובדות וסברות פשוטות שלא היו נעלמות מעיניהם במצב אחר. במקום שבו מטפחים ביקורתיות ואפילו חשדנות כלפי מוסכמות הנראות פשוטות ל'עיני העדה', במקום שבו ניתן ערך גם למחשבה החפשית של היחיד, ולא רק לנהיה אחרי הקהל והעדה, ניתן לפעמים למנוע את השגגה.

 

ריבוי הקהילות, כשיטת רבי עקיבא, מבטיח שגם במקרה שקהילה אחת, היא ומנהיגיה, היא ועיניה, מסתמאות עיניה לשגוג בהוראת טעות, היא לא תגרור אחריה את כל עם ישראל. כנגד הקהילה הזאת תעמודנה קהילות אחרות, ותשמענה 'במקהלות' ברכות א-להים אחרות, שיהיו מכוונות יותר ומדויקות יותר לשמיעת דבר ה', 'ממקור ישראל'.