A PHP Error was encountered

Severity: Notice

Message: Undefined variable: lang

Filename: inc/common.php

Line Number: 10

בית מורשה - מאמרים: פרשת השבוע - ויקראויקרא ופרשת זכור
דף הבית > מאמרים > פרשת השבוע > ויקרא
מאמרים

ויקרא ופרשת זכור /

הרב ד"ר בני לאו

ספר ויקרא נפתח ב"ו" החיבור המקשר את החומש השלישי לסופו של ספר שמות: "ויקרא אל משה". אולם בספרי התורה נכתבת המילה הראשונה באופן משונה: האות "אלף" זעירה - היא מוקטנת בגודלה משאר אותיות המילה. הקטנת ה"אלף" מעוררת את הדמיון לחפש את המשמעות של המילה הראשונה, שמרמזת על הספר כולו.
ספר שמות נחתם בתיאור הענן המכסה את אהל מועד, המונע את הכניסה החופשית של משה:
וְלֹא יָכֹל מֹשֶׁה לָבוֹא אֶל אֹהֶל מוֹעֵד כִּי שָׁכַן עָלָיו הֶעָנָן וּכְבוֹד ה' מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן:

 

פתיחת ספר ויקרא מתארת את זימונו של משה פנימה, אל תוך הענן. רש"י שם ליבו למלה "ויקרא" המתארת את ההזמנה הזו:
לכל דברות ולכל אמירות ולכל צוויים קדמה קריאה, לשון חיבה, לשון שמלאכי השרת משתמשים בו, שנאמר (ישעיה ו ג) "וקרא זה אל זה", אבל לנביאי אומות העולם נגלה עליהן בלשון עראי וטומאה, שנאמר (במדבר כג ד) "ויקר אלהים אל בלעם".
רש"י מבדיל בין הקריאה אל משה (כנציגם של ישראל) שהיא קריאה של חיבה, לעומת המילה "ויקר" המופיעה ביחס לבלעם, שהיא קריאה של "עראי וטומאה". ננסה להבין את שני חלקי הדיבור של רש"י: 1) מדוע "ויקרא" הוא לשון חיבה. 2) מה משמעות ההבדל בין "ויקרא" ל"ויקר".

 

אוהל מועד הוא אוהל ההיוועדות. הכניסה לשם אינה דבר מובן מאליו. הקריאה יוצרת חיבור של חיבה בין האדם לאלוהיו, ומאפשרת את המפגש אתו. זוהי תכליתו של הספר - ספר ההתקרבות הנכונה. כשאלהים קורא לאדם הוא מבקש ממנו לזהות את עצמו, משום שריחוק האדם מאלהים הוא ריחוק של האדם מעצמו. כבר בסיפורו של אדם הראשון אנו נחשפים לנקודה זו:
וַיִּקְרָא ה' אֱלֹהִים אֶל הָאָדָם וַיֹּאמֶר לוֹ אַיֶּכָּה:

 

האדם לא שעה לקריאת ה' אליו, ובמקום להתקרב, נמצא מתרחק, התחיל לחפש מלבושים להחביא את עצמו ואת מעשיו מפני אלוהים. פרשת ויקרא היא הניסיון המחודש להפגיש את האדם ולהכניסו לעולם של הבנה והכרה. כל ספר ויקרא עוסק בשבירת המחיצות המבודדות בין אדם למהותו. עולם הקורבנות, המרוכז בספר זה, מבטא את הדרכים השונות שבהן מבקשת התורה להדריך את האדם שהתרחק, לשוב ולהתקרב. כל זה תחת הקריאה העדינה של "ויקרא". אך יש גם מציאות אחרת של "ויקר". עולם שבו חסרה אותה "אלף" זעירה. עולם שאין בו כוונה של התקרבות אינטימית אלא אוסף של מקרים. המקרה עומד כקוטב לרצון. במקום שיש כוונה אין מקרה. ספר ויקרא מבוסס על כוונת הלב. כנגדו עומד עולם של "ויקר" המבסס את כל ההוויה האנושית על אוסף של מקרים שאינם בשליטה. עולם הכוונה עוסק בחיבורים, עולם המקרים עוסק בהפרדות. על ידי כוונה מעוררים אהבה. השנאה מקורה במקרה.

 

השבת נקרא בנוסף לפרשת ויקרא גם את פרשת זכור, המתארת את המלחמה בעמלק. עניינו של עמלק הוא המקריות: "אשר קרך בדרך ויזנב בך כל הנחשלים". כך שומע המדרש את פשר המילה "קרך"(פסיקתא דרב כהנא לפרשת זכור):
אשר קרך בדרך וגו' (דברים כה יח), ר' יהודה אומר, אשר קרך, טימאך, כמו שכתוב 'מקרה לילה'.

 

עמלק פועל על ישראל בעולם המקריות. "מקרה לילה" הוא הביטוי המקראי לאותה הוצאת זרע היוצא מן האדם ללא שום כוונה. עמלק מייצג את עולם המקרה. כשאויב נלחם יש לו מטרה: הוא רוצה להשתחרר משיעבוד, הוא רוצה לכבוש מדינה, הוא רוצה להשליט את הדת. כל זה בכוונה. אך יש רוע שפועל בעולם ללא כל סיבתיות. סתם. זהו שורש עמלק. הוא לא נלחם במגמה מסוימת. הוא פגע במקרה. אתה לא יכול להתכונן לאויב שכזה, וגם לא יכול להתגונן מולו. הוא מאיים על קיומך כאדם או כעם. עמלק מופיע על במת ההיסטוריה משום מקום וללא שום הגיון. הוא בא, עוקץ והולך. אין לו תביעות טריטוריאליות, הוא לא מייצג לאומיות שונה ואיננו לוחם להשלטת דת. גלגולו המאוחר של עמלק הוא המן, שמיוחס לזרעו. מרדכי היהודי, במגילת אסתר, זיהה את מחשבת המן כנובעת מאותו שורש של עמלק. כשהוא מספר להתך, סריס המלכה אסתר, על גזירת המן הוא אומר: "את כל אשר קרהו". המדרש (אסתר רבה פרק ח) לא מחמיץ את המילה הזו ומקשר אותה היישר לעולמו של עמלק:
ויגד לו מרדכי את כל אשר קרהו, אמר להתך לך אמור לה: בן בנו של 'קרהו' בא עליכם. זהו שכתוב (דברים כ"ה) "אשר קרך בדרך".

 

המן פועל בדיוק באותה נקודה של הפרדה: "ישנו עם אחד מפוזר ומפורד". התיקון למחשבת המן מופיעה בדברי אסתר: "לך כנוס את כל היהודים למקום אחד".
אם אמרנו ש"ויקרא" הוא סוד החיבור וההתקרבות, הרי ש"ויקר" הוא סוד ההפרדה והריחוק. כך אפשר להבין את הפסוק שמסביר את הציווי למחות את זכר עמלק:
כִּי יָד עַל כֵּס יָהּ מִלְחָמָה לַה' בַּעֲמָלֵק מִדֹּר דֹּר:

 

יש מושג של "כסא ה'". זוהי מלכות האלהים בעולם. עמלק מבקש להפיל את הכסא ובקיומו הכסא הופך להיות "כס", חסר "אלף". המאבק בין ספר ויקרא לבין עמלק הוא על אותה אות "אלף". בקיומה יש נוכחות וקרבה. בהעדרה הכל הופך להיות מקרי וחסר קשר.
בדרך הדרש נוכל להבין עוד נוכחות נסתרת של האות אלף. התלמוד דורש את הפסוק ממגילת אסתר: "ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר" - "ויקר - זו תפילין".
בקשירת התפילין אנו מקפידים לקשור את הקשר בחלק האחורי בצורת האות אל"ף. כדי לא להשאיר את הקשר שלנו מקרי אנו מחברים את התפילין באות א, ועל ידי כך משתדלים להפוך את המקרה לקריאה של חיבה.