A PHP Error was encountered

Severity: Notice

Message: Undefined variable: lang

Filename: inc/common.php

Line Number: 10

בית מורשה - מאמרים: פרשת השבוע - ויקראאש תמיד
דף הבית > מאמרים > פרשת השבוע > ויקרא
מאמרים

צו: אש תמיד /

הרב ד"ר יהודה ברנדס

על פי תורת הח"ן והחסידות, יש לפרשיות הקרבנות צד חיצוני נגלה, וצד פנימי נסתר. הצד החיצוני הוא הלכות מעשה הקרבנות במשכן ובמקדש אשר בירושלים. והצד הפנימי הנסתר הוא המשמעות הרוחנית שלהן התקפה לכל אדם ובכל דור. כפי שדובר בשבוע שעבר, "אדם כי יקריב" מתפרש כהקרבה הנדרשת מעובדי השם, גם כשאין מקדש ואין מזבח.


הפסוק החותם את פרשת העולה בפרשת צו הוא "אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה". על יסוד ההנחה האמורה לעיל, יש לפרש את המשמעות הרוחנית של הצו הזה מעבר לממשות הנגלית של המצוה. הרעיון הבסיסי הוא שעבודת השם מחייבת קיומה של "אש תמיד", מצב של בעירה וערנות מתמדת, בלב האדם.


אפשר לפרש את הבעירה הזאת בשני אופנים. בספרי חסידות מובא בשם הבעל-שם-טוב, שהכוונה היא לכך שהאדם צריך לשמר בקרבו בכל עת התלהבות לעבודת השם. אכן, דרכה של החסידות הבעש"טית היתה לעורר התלהבות בלבבות. אחד המפעלים החשובים של החסידות היה לתקן את התפילה. להחיות אותה ולעורר בה התלהבות. בית הכנסת הוא מקום מועד לשגרה ועייפות, והחסידים ביקשו לעורר את התפילה ואת המתפללים בדרכים שונות, כדי שתהיה ערנית ומלאה חיוניות. הם חששו שבית הכנסת, כ"מקדש מעט" יסבול מן ההתרופפות והשגרה, מעמעום האש, ודרשו להבעיר בלבבות את ההתלהבות הגדולה. יש חסידויות שהצטיינו בכך יותר, ונודעו בעיקר בכוח התפילה שלהן, אבל גם אלו שהתמקדו פחות מאחרות בכך, העמידו את חיות התפילה כערך מרכזי.
מובן, שהדברים לא מסתכמים מבחינת החסידות רק בנושא של התפילה, והדרישה לעבודה בבחינת "אש" היא כמעט המאפיין המרכזי של כל הליכותיה של החסידות בראשיתה, ומבחינות מסוימות - עד עצם היום הזה.

 

אולם אפשר לחשוב גם על היבט שונה במקצת של מושג ה"אש תמיד תוקד על המזבח". הדגש בפרשה זו הוא דווקא על המשכת הבעירה במשך הלילה. עצי המערכה סודרו בבוקר בבוקר, הקרבנות הוקרבו במשך היום, ואילו בלילה, נמשך הקטר השאריות: החלבים והאברים. האש בערה בעצמה פחותה, על המזבח הלך והצטבר גל של אפר, שאותו היה הכהן אמור לפנות בבוקר. זו היא העבודה הנקראת: תרומת הדשן. היא נעשית לפנות בוקר, ובה מוצא האפר אל "מחוץ למחנה", המזבח מתנקה מן השאריות של היום הקודם ומוכן לקראת ההיסק המחודש של הבוקר הבא.


בשעות הלילה האלה, שבהן דועכת פעילות הקרבנות על המזבח, מוטלת מצוה על הכהנים להשגיח שהאש לא תכבה. הרעיון כמעט מהופך לרעיון החסידי שהועלה קודם לכן. ההנחה היא שאכן במשך היום ובסדר החיים של האדם, לא תמיד ניתן להסיק התלהבות בעצים חדשים. לא כל שעותיו של האדם הן בבחינת "בוקר". הדימוי החסידי של ההתלהבות אינו מתאים לשעות הלילה והאפילה. בשעות הללו, נדרש סוג אחר של בעירה. בעירה שקטה ויציבה, כמו זו שליד בולי העץ הכבדים המונחים בבסיס מדורת ל"ג בעומר ואמורים לשרוד עד הבוקר. אחרי שההדלקה הגדולה מסתיימת, ערימת הקרשים והזרדים מתכלה, האש הגדולה נעלמת, ו"צפורי הלילה" נשארים ליד המדורה עד הבוקר. שם, בתוך הרמץ המהבהב קלות, ומפיץ סביבו אור וחום נעימים, שם טומנים את תפוחי האדמה בלי שיישרפו, אלא שיצלו לאיטם. זו אש אחרת. "אש תמיד". כוחה דווקא בחוסר ה"התלהבות" שבה, אלא בהתמדה השקטה והבטוחה.
יש גם אש כזאת, בעירה פנימית שקטה, שאינה מפיצה אורה לכל עבר, רק מי שקרוב אליה רואה אותה וחש בה. ויש כמובן חסידים כאלה, שעבודתם שקטה ומופנמת, בלא רעש והתלהבות יתירה, אבל כוחה בהתמדתה הקבועה.
אין להתבלבל בין אלו לבין מדורות כבויות.


מי שנושא את התפקיד הסמלי של "מכבה המדורות" הוא עמלק. חז"ל האשימו אותו ב"צינון האמבטי", על סמך הפסוק "אשר קרך בדרך". קרך - לשון קור. בניגוד לשני הדגמים של האש שהוזכרו למעלה, שהם דגמים לגיטימיים של חיות וחיוניות רוחנית. עמלק מייצג את החשש הגדול הוא מן ההתקררות. הלהבות תדעכנה עד כיבוי, ההתלהבות תעלם, וגם האש השקטה והיציבה עלולה לכבות אם לא ישמרו עליה. עמלק מוסיף על הכיבוי הטבעי גם פעולה אקטיבית של קירור וכיבוי. הוא נלחם בה על ידי קרירות, ציניות, אדישות. על ידי כוחם של הרגל ושגרה משמימים.


עמלק של פורים - היהודים אשר בשושן "נהנו מסעודתו של אותו רשע". במלכות אחשורוש אשר בפרס ומדי, אין התלהבות גדולה לעבודת השם. רק אצל מרדכי ואסתר נשארה אותה האש. תחילה שקטה ומוצנעת, ובהדרגה עם הצורך, היא הולכת ומתלקחת: "אין אסתר מגדת", "לא בקשה דבר", "ומרדכי לא יכרע ולא ישתחוה", "לך כנוס את כל היהודים", "נקהלו היהודים בעריהם". מרדכי ואסתר היו שומרי האש בחשכת הגלות אשר בשושן הבירה., בבוא העת, היא הופכת ללהבה גדולה שמכלה את המן האגגי וכל זרעו.