A PHP Error was encountered

Severity: Notice

Message: Undefined variable: lang

Filename: inc/common.php

Line Number: 10

בית מורשה - מאמרים: פרשת השבוע - ויקראקרבן וחמץ
דף הבית > מאמרים > פרשת השבוע > ויקרא
מאמרים

קרבן וחמץ /

הרב ד"ר בני לאו

 אדם המביא קרבן מבטא את רצונו להתקרב למימוש מטרה תוך נכונות לשלם מחיר כלשהו. בכל חברה ובכל תקופה יש קרבנות ויש מטרות הראויות לקרבנות. בשפה העברית – ישראלית משמשת המילה קרבן בדרך כלל בקשר לשפיכת דם, ולא תמיד תוך שמירה על דיוק במשמעותה של המילה. למשל: הביטוי "קרבנות תאונות הדרכים" נראה לי כשימוש מוטעה ומטעה בשפה. אנשים משלמים בחייהם לא בבחירה ולא מתוך רצון כלשהו אלא כמעט ורק מתוך פשיעה חברתית ונהיגה פושעת. הנפגעים אינם "קרבנות" וה"מקריבים" אינם אלא רוצחים או פוגעים. אפשר לשמוע את השימוש במילה קרבנות ביחס למלחמת הטרור נגד מדינת ישראל, בהתאם להשקפה פוליטית: "קרבנות השלום"/ "קרבנות הטרור". כאן השימוש מורכב יותר ולעיתים נושא גם מטען ציני.


אני מבקש לחזור אל שפתה המצומקת והמדויקת של התורה, המשתמשת במילה "קרבן" אך ורק ביחס שבין אדם לאלהיו. אדם מבטא את שאיפתו להתקרב לנשגב על ידי הבאת קרבן. נכון שלעיתים קרובות הקרבן מתבטא על ידי דמו של בעל חיים המסמל את דמו של המקריב (כמקובל במזרח הקדום), אך הגדרת הקרבן אינה מכילה בדווקא את הדם, אלא את ההתקרבות. במסגרת ההנחיות של התורה לאופן הקרבת הקרבן מופיע הכלל המגביל, שעל פיו לא לגיטימי להתקרב בכל דרך שהמקריב רוצה. יש כללים של זמן ומקום, ויש גם כללים של אופי ההקרבה. אחד הכללים הללו עוסק בסוג הקורבן שאינו לגיטימי להבאה:
"כָּל הַמִּנְחָה אֲשֶׁר תַּקְרִיבוּ לַה' לֹא תֵעָשֶׂה חָמֵץ כִּי כָל שְׂאֹר וְכָל דְּבַשׁ לֹא תַקְטִירוּ מִמֶּנּוּ אִשֶּׁה לַה': קָרְבַּן רֵאשִׁית תַּקְרִיבוּ אֹתָם לַה' וְאֶל הַמִּזְבֵּחַ לֹא יַעֲלוּ לְרֵיחַ נִיחֹחַ".


התורה קובעת כלל האוסר על העלאת מנחות העשויות חמץ או דבש (של פרות מתוקים). ההנחיה ברורה: כל שאור וכל דבש אסורים בקרבן, מלבד "קרבן ראשית" שאותו דווקא כן מביאים מהם. לאוזן היהודית- ישראלית שלנו העיסוק בחמץ קשור בלעדית לענייני הפסח. האיסור "לא יראה לך חמץ" עומד במקביל להוראה ש"שבעת ימים מצות תאכלו".


החמץ והמצה מבטאים שני שלבים בהכנת הלחם. המצה היא שלב מוקדם של הלחם. החמץ הוא הלחם השלם, התכלית שלמענו עבד החקלאי במשך זמן ארוך: המוציא לחם מן הארץ. אם מסתכלים על סדר הכנת הפת מבינים שהמצה אינה אלא קטיעה והפסקה. במקום להתפיח את הבצק אנו מכניסים אותו בחפזון לתוך התנור ומקבלים את המצה, אותה אנו מצווים לאכול בחג הפסח, ואותה אנו מצווים להקריב על המזבח. בפתיחת ליל הסדר אנחנו מגביהים את המצה ואומרים "הא לחמא עניא", זהו לחם העוני. לא רק זכרון יש כאן אלא גם סמל. כדרכם של סמלים, רבות הן הפרשנויות הבאים לתרגם אותו. המהר"ל מפראג (מאה 17, ספר גבורות ה' פרק נא) ראה את המצה, "לחם העוני" כסמל למקוריות ועצמיות. התפחת הבצק היא בעיניו היא הוספה חיצונית לחומר המקורי, שהופך את החרות לעבדות: "ואולי יקשה לך מה עניין העניות (=שזוהי המצה) אל החירות והלא שני הפכים הם החירות והעניות? הלא דבר זה אין קשיא, כי העניות בעצמו הוראה על הגאולה, שאין עניין הגאולה רק שיוצא ואין לו שום צירוף (= חיבור) אל זולתו, לא כמו העבד שאינו עומד בעצמו ויש לו צירוף אל זולתו - הוא האדון."
לדעתו, אכילת המצה היא סמל לחג החרות של עם שמבקש לשמור על צביונו העצמאי ללא שום חומרי התפחה חיצוניים.


בדרך של פרשנות הסמלים אפשר למשוך את פרשנותו של המהר"ל, הן בעולם הקרבנות והן בעולם ליל הסדר, לכיוון נוסף. המצה המצומקת מסמלת את צמצומו של האדם. הלחם ה"מנופח" מסמל את תפיחתו של האדם והעצמתו. כשאני רוצה להקריב קרבן איני יכול לבוא אל המזבח במלא הנפח שלי. רק על ידי צמצום אפשר להתקרב. זה נכון ביחסי אדם – אלהים, זה נכון ביחסי איש – אשה וזה נכון בכל מצב אנושי שבו אני מבקש להתקרב. זהו מיצוי עניינו של הקרבן. ה"אני" המוקטן שלי מאפשר את הכלת ה"אתה" שלך. הלחם או הפרות המתוקים מובאים אל בית המקדש רק בתור "ראשית" – חגיגות הביכורים. שם, כשאני מביא את פרי עמלי אי אפשר לצפות ממני לצמצמו. לכן התורה מאפשרת להביא פרות ושאור בחג הביכורים. אלא שבמקרים אלו מחייבת התורה לומר גם "וידוי" הכולל את המודעות שלי לכך שהפרות שיצרתי אינם מכוחי הפרטי אלא מכוח היותי חלק ממשהו גדול ונצחי יותר.


גם בליל הסדר, בו אנו מבקשים לשבת בחוג המשפחה ולספר את הסיפור הפנימי שלנו כעם יהודי, אנו מחויבים באכילת המצה. זוהי אמירה מכוונת ומחנכת המורה לנו להצטמצם כדי לאפשר ליותר פרטים לשבת סביב השולחן. החברה היהודית יודעת ימים קשים של ניפוח סקטוריאלי וניסיונות להורדת ידיים של זרמים פנימיים. אולם כל מי שזוכר את סיפורה של ההגדה יודע שסביב השולחן יושבת משפחה שיש בה "חכם" ו"רשע" זה לצד זה. דומה שהנחיית התורה מכוונת ללמד אותנו להקריב את האני לטובת האנחנו. שמירת הייחודיות היהודית אינה יכולה להתעצם על ידי שלילה אלא על ידי הכלה שמתגלה לעולם על ידי סוד הצמצום.