A PHP Error was encountered

Severity: Notice

Message: Undefined variable: lang

Filename: inc/common.php

Line Number: 10

בית מורשה - מאמרים: פרשת השבוע - ויקראאל תהוללו
דף הבית > מאמרים > פרשת השבוע > ויקרא
מאמרים

פרשת שמיני: אל תהוללו /

הרב ד"ר יהודה ברנדס

היום השמיני לימי המילואים שבהם התכוננו אהרן ובניו לחנוכת המשכן ותחילת עבודתם בו, היה אמור להיות יום של שמחה גדולה. "יום שמחת לבו". אכן, חנוכת המשכן וחניכת הכהנים לעבודתם התקיימה ביום הזה, אולם ששונם נהפך לאבל עם מות שני בני אהרן, נדב ואביהוא, בקרבתם לפני ה'.
המדרש תופס את המאורע הזה כאירוע מכונן ויסודי בעולם, ולא כאירוע חד פעמי:
אָמַרְתִּי לַהוֹלְלִים אַל תָּהֹלּוּ וְלָרְשָׁעִים אַל תָּרִימוּ קָרֶן: (תהלים עה ה).


"מהו "אמרתי להוללים"? לפי שהוא מזכיר 'כמחולת המחנים' (שיר השירים ז א), וכן הוא אומר 'לחול במחולות' (שופטים כא כא). לפי שאין השמחה ממתנת לאדם: לא כל מי ששמח היום שמח למחר, ולא כל מי שמיצר היום מיצר למחר. לפי שאין השמחה ממתנת לאדם. שנאמר: 'לשחוק אמרתי מהולל'." (תנחומא שמיני ב). אין האדם יכול להיות שרוי בשמחה מתמדת. סמוך למאורע המשמח ולימי החג, צפויים גם ימים של צער.


כדי להבהיר עד כמה התופעה הזאת יסודית בעולם המציאות, מייחס אותה המדרש לקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו ולששת ימי הבריאה, הימים שבהם נקבעה צורתו של העולם. גם 'שמחתו של הקב"ה לא המתינה'. כאשר ברא הקב"ה את העולם, והשלים את בריאתו בבריאת האדם, היתה שמחה גדולה לפניו: 'וירא אלקים את כל אשר עשה והנה טוב מאד', ועל כך נאמר בתהלים: 'ישמח ה' במעשיו' (תהלים קד לא). ללמדך, אומר המדרש, "שהיה הקב"ה מתגאה ומשתבח במעשיו מאד"! והנה, לא נסתיים היום האחרון של הבריאה, וכבר חטא האדם הראשון, נזר הבריאה, גורש מגן עדן והשבית את השמחה האלקית. המדרש ממשיך ומונה כיצד הושבתו שמחותיהם של גדולי אישי המקרא, כל אחד בזמנו: אברהם ויצחק, יעקב, משה ויהושע, וכן הלאה.

 

בצאת ישראל מימי שמחת חג הפסח, מחכים לפתחנו ימים של זכרון לצער ואבלות: ימי ספירת העומר החלו כבר בתוך הפסח. במקורם היו, כדברי הרמב"ן, כמין המשך של הימים החגיגיים שמיציאת מצרים ועד מעמד הר סיני: מפסח ועד העצרת. עתה הם הפכו לימי אבלות על מיתתם של תלמידי רבי עקיבא, על גזירות מסעי הצלב, ובדור האחרון נוספו עליהם יום הזכרון לשואה ויום הזכרון לחללי צה"ל. לפי מנהגם של חלק מעדות ישראל, מקדימים את אזכרת הנשמות כבר ליום האחרון של החג. השמחה מהולה בזכרון הצער.

 

קראתי בחג ראיון עם פסיכיאטר, שטען שאדם אמור לנהל את חייו בין שני מצבים: דכאון וחרדה. דכאון – כאשר לא עולה בידו מה שביקש להשיג, וחרדה, כאשר הוא מצליח, והוא חושש שיאבד את מה שהשיג ויפול. זו גישה עצובה מיסודה, כיון שהיא מתבוננת אל המציאות רק מנקודת המבט של הרע והשלילה. לא כך היא עמדתו של המדרש. הקריאה "אל תהולו" אינה מכוונת להשבית את שמחתם של השמחים אלא להגביל אותה למימדים סבירים. "ביום טובה היה בטוב", המליץ החכם מכל אדם (קהלת ז יד), שידע היטב את גלגולי השמחה וההבל בעולם. אדם לא אמור לחיות בכל עת בתחושת חרדה מפני אסון מתקרב, ובה במידה אין הוא אמור להתעלם מן הצער שבעולם כדי שיתאפשר לו לחגוג בשמחה. האדם אמור לשמור על איזונים בריאים בהנהגתו. לשמוח בעת שמחה, בלי לשכוח שיש גם צער בעולם, ולהתעצב בעת צער, בלי לשקוע ביגונו עד אין קץ, בידעו שיש תקוה ואחרית טובה. בהיפוך מדברי אותו פסיכיאטר יש לומר כך: אדם צריך להמצא בחייו בשני מצבים נפשיים – תקוה וציפיה בימים הקשים, והודיה והשתאות בימים השמחים. מידת הכרת הטוב על החסד שה' גומל עמו, היא המלווה את ימי השמחה, גם כאשר הם מלווים בהכרה שאין זה מצב נצחי ובלתי משתנה, ומן הסתם יבואו גם ימים רעים מאלה. מידת הבטחון והתקוה לישועת ה' הם שמלוים את הימים הקשים, בידיעה שיבואו גם ימים טובים מאלה.

 

הימים הבאים עלינו לטובה הם ימים מתנודדים שכאלה, בין ימי זכרון השואה וחללי המלחמות לבין ימי ההודיה על ניסי הנצחונות, כינונה של המדינה ושחרורה ואיחודה של ירושלים. בין אבלות ספירת העומר לחגיגת ל"ג בעומר. אל לה לאבלות שתהפוך לדכאון, ואל לה לשמחה שתהפך להוללות. הודיה על העבר ותקוה להשלמת הגאולה בעתיד, הם הרגשות היסודיים האמורים ללוות את הימים האלה, ולהביאנו אל השמחה השלמה בחג העצרת שלעתיד לבוא, שבו תושלם קבלת התורה על ידי עם ישראל ומלכות בית דוד תכונן במהרה בימינו.