A PHP Error was encountered

Severity: Notice

Message: Undefined variable: lang

Filename: inc/common.php

Line Number: 10

בית מורשה - מאמרים: פרשת השבוע - ויקראוידם אהרון
דף הבית > מאמרים > פרשת השבוע > ויקרא
מאמרים

וידם אהרון /

הרב ד"ר בני לאו

 פרשת שמיני ממוקמת בליבו של ספר ויקרא ומתארת את אחד האירועים הקשים ביותר שיודע התנ"ך לספר. "שמיני" הוא היום השמיני שמסיים את ימי ההתכוננות של אהרן ובניו להכתרתם. עד עתה היה משה מנהיג העם. כיוון ההנהגה היה מלמעלה למטה. העברת דבר ה' לאוזני העם. כעת מתכוננים להנהגה משלימה שבה יפעל אהרון על ידי הקרבת הקורבנות, מלמטה למעלה. אהרון מקבל הבטחה שלאחר שימלא את הוראות ההפעלה של הכנת המזבח והקרבן, יתגלה כבוד ה' לעיני כל העם. לאחר שבעה ימי הכנה מגיע היום הגדול. העם נאסף כולו לטכס ההכתרה. אהרן עושה את כל העבודות על פי הפרוטוקול, עולה למזבח, נושא את כפיו לברך את העם ו – כלום לא קורה. ההתגלות לא מתרחשת.


באותם רגעים של מבוכה מתפצלת העלילה לשני מסכים:
מצד אחד ניגש משה ומכניס את אהרן לתוך האהל:
וַיָּבֹא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן אֶל אֹהֶל מוֹעֵד וַיֵּצְאוּ וַיְבָרֲכוּ אֶת הָעָם וַיֵּרָא כְבוֹד ה' אֶל כָּל הָעָם:
וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה' וַתֹּאכַל עַל הַמִּזְבֵּחַ אֶת הָעֹלָה וְאֶת הַחֲלָבִים וַיַּרְא כָּל הָעָם וַיָּרֹנּוּ וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם:
מה קרה כאן? משה ראה את מבוכתו של אהרן וביקש לסייע לו. הוא נכנס לאהל יחד עם אהרן, כנראה כדי לשאת תפילה לעורר את רצון האל, ואז שני האחים יוצאים יחד ומברכים את העם. לא אהרן לבדו אלא משה איתו. הפעם זה פועל וכבוד ה' נראה אל כל העם, האש מתפרצת לעיני כל לשמחת ישראל.


אך מצד שני, מתרחש אירוע אחר. בדיוק באותו זמן עומדים שני בני אהרן, נדב ואביהוא, ומבקשים לשמור על כבוד אביהם. בעיניהם נראה שגם הפעם האש יוצאת מלמעלה במקום מלמטה. כל החידוש של הכתרת אבא אהרן היה שאפשר להעלות אש מכוח עבודת הכהן ולא רק מכוחו של הנביא. כשראו את משה עומד עם אהרן ומברך את העם התמלאו שני הבנים ברגשי קנאה לכבוד אבא ולשמירת הכהונה. הם מיהרו לקחת את המחתה שלהם, המלאה בקטורת ולהעלות אש על המזבח, כדי לעודד את האש שתפעל מלמטה. ואז התפרצה האש:
וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה' וַתֹּאכַל אוֹתָם וַיָּמֻתוּ לִפְנֵי ה'


קל לראות שזו אותה אש שיצאה מלפני ה' בפסוק הקודם. היא חוללה את שני הדברים כאחד – כבוד ה' מתגלה על ידי אש שיורדת על המזבח ובולעת בבת אחת את קרבן אהרן ואת שני בניו. העם שנכנס לאקסטזה עוד לא מודע לאסון הנורא, אך המשפחה הקרובה יודעת שיום החג הפך לאבל.
תגובתו הראשונית של משה קשה -
וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' לֵאמֹר: בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ וְעַל פְּנֵי כָל הָעָם אֶכָּבֵד וַיִּדֹּם אַהֲרֹן:


משה מדבר אך אהרן שותק. האבלות מכה בפניו של אהרן בעוצמה משתקת. יש מי שרצה לפרש את דממת אהרן כ"קבלת תנחומין". כך מספר התלמוד על רבן יוחנן בן זכאי שמת בנו ובאו חכמים לנחמו. כל אחד מתלמידיו ניסה להשוות את אסונו של רבן יוחנן לאסון של דמות אחרת בתולדות ישראל, וללמוד מאסונות של אחרים שיש המשכיות לעולם גם אחרי האסון.


נכנס רבי יוסי וישב לפניו. אמר לו, רבי, רצונך אומר דבר אחד לפניך? אמר לו, אמור. אמר לו, אהרון היו לו שני בנים גדולים ומתו שניהם ביום אחד וקיבל עליו תנחומין, שנאמר, וידום אהרון..."
אולם נראה דווקא שדממתו של אהרן אינה קשורה לדיבורו של משה. הדממה עומדת בפני עצמה. דיבורו של משה הוא הניסיון האנושי למצוא את הפשר למעשה הנורא ולתרגמו לשפת בני אדם. אך הדממה בוחרת להשאיר את האסון בתחום התעלומה וחוסר הפשר. דממה איננה שתיקה. שתיקה היא עצירה של דיבור. דממה היא העדר דיבור. כשאליהו הנביא בורח להר חורב (מלכים א פרק יט) מבקש ה' להראות לו את כבודו:
וַיֹּאמֶר צֵא וְעָמַדְתָּ בָהָר לִפְנֵי ה' וְהִנֵּה ה' עֹבֵר וְרוּחַ גְּדוֹלָה וְחָזָק מְפָרֵק הָרִים וּמְשַׁבֵּר סְלָעִים לִפְנֵי ה' לֹא בָרוּחַ ה' וְאַחַר הָרוּחַ רַעַשׁ לֹא בָרַעַשׁ ה':
וְאַחַר הָרַעַשׁ אֵשׁ לֹא בָאֵשׁ ה' וְאַחַר הָאֵשׁ קוֹל דְּמָמָה דַקָּה:
כך גם בתפילת "ונתנה תוקף" בימים נוראים:
ובשופר גדול יתקע וקול דממה דקה ישמע

 

ביום ראשון הקרוב (כ"ז בניסן) אנו מציינים את יום הזיכרון לשואה ולגבורה. יום שבו קורעים את אוזנינו קולות דממה מכל עבר. הצפירה מחרישת האוזניים מבקשת להשמיע את קול הדממה הזה, שמשאיר אותנו במחוזות התעלומה ללא שום יכולת ואולי גם ללא רצון למצוא פשר. כשאבא שלי הגיע לארץ לאחר שחרורו ממחנה בוכנוולד (כ"ח בניסן תש"ה, 11 באפריל 45), עלה לירושלים והוזמן לביקור אצל הרבי מגור, ר' אברהם מרדכי אלתר (בעל "אמרי אמת") שהיה אז בשנות השמונים לחייו. בנו של הרבי, ר' ישראל (שהתמנה לאדמו"ר אחרי אביו ונודע בשם "בית ישראל") שאיבד את כל משפחתו בשואה, לקח את אבא לטיול לילי ברחובות ירושלים, ליד "מחנה שנלר". הטיול התנהל בדממה. איש אלמן ושכול כבן שישים עם בחור יתום מהוריו ומאחיו כבן תשע עשרה. לאחר הליכה ארוכה עצר הרב ופנה בעיניים יוקדות לאבא: "ראית שם את הארובות?" "כן", ענה אבא. הטיול הדומם המשיך ולאחר עוד כברת דרך עצר שוב הרב: "את העשן ראית?" "כן", ענה אבא. שוב המשיכו בהליכתם ושוב לאחר זמן נעצר הרב: "ואותו ראית?" אבא לא ענה. קול דממה דקה נשמע. וביחד חזרו לחדרו של הרב.