A PHP Error was encountered

Severity: Notice

Message: Undefined variable: lang

Filename: inc/common.php

Line Number: 10

בית מורשה - מאמרים: פרשת השבוע - ויקראהמתפרצים אל הקדש
דף הבית > מאמרים > פרשת השבוע > ויקרא
מאמרים

המתפרצים אל הקדש /

הרב ד"ר בני לאו

פרשת שמיני מספרת על מות בני אהרן, נדב ואביהוא. מדובר על אחד מהאירועים הקשים שבתורה. זהו יום ההכתרה של אהרן לכהונתו, ובמסגרתו הוא אמור לחנוך את עבודת המזבח. ההבטחה האלוהית אליו היא שבמילוי כל חובותיו הוא יזכה להתגלות של "כבוד ה'". אהרן משלים את כל מה שהיה אמור לעשות, מברך את העם, יורד מהמזבח, נכנס עם משה לאהל מועד, יוצא ושוב מברך, הפעם עם משה, ואז מתרחש האירוע הגדול:
וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה' וַתֹּאכַל עַל הַמִּזְבֵּחַ אֶת הָעֹלָה וְאֶת הַחֲלָבִים וַיַּרְא כָּל הָעָם וַיָּרֹנּוּ וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם:
באותו זמן פורצים נדב ואביהוא ומתערבים במעשה:
וַיִּקְחוּ בְנֵי אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אִישׁ מַחְתָּתוֹ וַיִּתְּנוּ בָהֵן אֵשׁ וַיָּשִׂימוּ עָלֶיהָ קְטֹרֶת וַיַּקְרִבוּ לִפְנֵי ה' אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם: וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה' וַתֹּאכַל אוֹתָם וַיָּמֻתוּ לִפְנֵי ה'.

 

הפרושים למעשה הבנים מרובים, אך חוט אחד שזור בין כולם: הם עשו מדעתם ולא על פי כללי הטכס. השריפה הזו באה לכבות את האש שפרצה מתוכם. כאילו מבקשת התורה לדכא את הספונטאניות שבמעשה הדתי. המדידה המחושבת והמדויקת, רק היא לגיטימית בעבודת האדם הדתי. ההתפרצות, גם אם מקורה ברצון להתקרבות, אינה לגיטימית. תובנה זו זרה לתקופה פוסט-מודרנית החותרת אל מעבר למדידות המדויקות ומעבר לתבניות המקובעות. הרצון למגע אינטימי אישי מבקש לפרוץ את כל הגבולות ולהגיע למחוזות מרגשים יותר. ברחוב הדתי מתפרצים כבר כמה שנים ביטויי רגש חדשים הזרים לעין מסורתית רגילה. חבורות של תפילה בסגנונות שונים, קבוצות פיוטים, תפילות נשים ועוד מיני חידושים ש"לא שערום אבותיכם". נוצרה מעין מלחמה בין עולם התורה, המדוד והשקול, לבין עולם הנפש, המתפרץ והספונטאני. הרצון הפרטי להתחברות נאבק עם הדרישה של ההתחייבות. הויכוח הזה מתועד בהיסטוריה כנקודת המתח העיקרית והמרכזית בין עולמה של החסידות לבין עולם ה"מתנגדים", מבית מדרשו של הגאון מוילנא. עולם הישיבות השתייך בדרך כלל לזרם הליטאי, שבמרכזו עיון בתורה באופן שכלי וקיום אורח חיים המושתת על התחייבות של האדם לבוראו. עולם החסידות ביטא את האלטרנטיבה הרוחנית, זו המשתוקקת להתחברות של האדם לאלוהיו ואת הכמיהה אל הנשגב והפנימי. הנביעה הפנימית של האדם מסוגלת לפרוץ את כל הגבולות.


אחד המפגשים המרתקים בין עולמות מסוכסכים אלה התקיים בפולין, בבית מדרשו של ר' אלימלך מליז'נסק (סוף המאה ה - 18). הוא היה תלמיד חכם מן הסוג הקלאסי של לומדי התורה הממוסדת אך "נתפס" לתורתו של המגיד ממזריטש, ממשיכו של הבעל שם טוב. לאחר תקופת נדודים שבה ערך "גלות" יחד עם אחיו, זושא, התיישב בליז'נסק וייסד את החצר שהפכה להיות אבן הפינה לחסידות פולין כולה. בספרו "נועם אלימלך" הוא מסביר את התנהגותם של נדב ואביהוא כך:

 

שכוונת נדב ואביהוא היה לטובה מאד, כי היה להם דביקות גדול מאוד והדביקות נקרא אש, על שם שהאדם מקרב עצמו אל אור שכינתו ובוער בקרבו האור הגדול כאש בוערת. ויש גם כן אש אחר, והיינו שיש לאדם חשק ותענוג גשמי ולבו בוער לדבר ההיא, ואש הדביקות נקרא אש מן השמים, וזה הגשמי נקרא אש מן ההדיוט. והאדם צריך להעלות הכל למעלה אפילו כל ההנאות הגשמיות הן אכילה ושתיה.
זוהי קלאסיקה חסידית המחברת את כוחות העשייה של האדם, על רוחו וגופו, ומנתבת אותם אל עולמה של הדבקות, שהיא התכלית של החסיד. הסכנה האורבת לפתחו של החסיד היא הדמיון הכוזב. אנשים מלאים בפוזות של רוחניות מדומה, של השתוקקות להתחברות לנפש וחיפוש אחר הנשגב. כבר לפני תשעים שנה הזהיר הרב קוק מפני אותן מניפולציות:


הדבקות הדמיונית הזרה, שיש בעצמיותה, לא במקריה, ניגוד לתורה ולמצוות, להשכלה ולדרך ארץ, לשלום הבריות ולישוב עולם - הרי היא יונקת מטומאת עבודה זרה, גם אם "נדמה לאדם שהוא מתקרב אל הקודש, שהוא מתלהב, שהוא טועם טעם של דברות אלהית" (שמונה קבצים, קובץ ז).


כוונת הדברים היא שניתן לבחון את עולמה של הדבקות האמיתית מפני עולמה של זו הכוזבת על ידי המדידה החברתית. דבקות אמיתית לא מפרידה את האדם מחובותיו לסביבה: דרך ארץ קדמה לתורה, כולל לתורת הדבקות. שלום הבריות לא נדחה מפני תאוות הרוח וישוב העולם אינו ערך חיצוני. אנשים רוחניים השומטים את כל החובות האלה חיים בכזב שיסודו בעבודה זרה. המבחן העליון של החסיד הוא יחסו אל הבריות. החסיד מבקש להכיל ולא לצמצם, לוותר ולא לקנא, לפרגן ולא לרמוס. היום, יום ו' כ"א באדר, יום פטירתו של ר' אלימלך מליז'נסק, יתכנסו רבבות בציון קברו וישירו את התפילה שחיבר, כפתיחה לתפילה הרגילה:

ותצילנו מקנאת איש מרעהו, ולא יעלה קנאת אדם על ליבנו, ולא קנאתנו על אחרים. אדרבה, תן בליבנו שנראה כל אחד מעלות חברינו ולא חסרונם, ושנדבר כל אחד את חבירו בדרך הישר והרצוי לפניך, ואל יעלה שום שנאה מאחד על חברו חלילה. ותחזק התקשרותנו באהבה אליך, כאשר גלוי וידוע לפניך, שיהא הכל נחת רוח אליך.