A PHP Error was encountered

Severity: Notice

Message: Undefined variable: lang

Filename: inc/common.php

Line Number: 10

בית מורשה - מאמרים: פרשת השבוע - ויקראשווה כסף
דף הבית > מאמרים > פרשת השבוע > ויקרא
מאמרים

פרשת בחוקותי: שווה כסף /

הרב ד"ר יהודה ברנדס

הפרק האחרון של ספר ויקרא עוסק בפרשת ערכין. הפרשה קובעת את סדר הפדיון של דברים שהוקדשו לה', והמקדיש או אדם אחר רוצה לפדותו ולהוציאו לחולין. בין ההקדשות המנויים בפרשה כלולים: אדם, בהמות, בתים ושדות. התורה אינה קובעת מהם הערכים של בהמות בתים ושדות, אלא קובעת כללים כיצד להעריכם וכמה יש להוסיף על שווים כדי לפדותם. לא כן הדבר ביחס לאדם. התורה קובעת שיעור מדויק של ערכו של האדם. (יש הבדלים בין גברים לנשים, ובין גילאים שונים. לא נעסוק בכך כאן).

העובדה שבניגוד לכל שאר המנויים בפרשה רק לאדם נקבע ערך קצוב, מלמדת שהאדם אינו ניתן להערכת שווי כשאר הקניינים שבעולם. הערך שקבעה התורה הוא סמלי וייצוגי, ואינו מאפשר חישוב שוויו של אדם בכלים כלכליים. זהו דבר שנשמע כמעט מובן מאליו בימינו, אך היה בו חידוש גדול בעידן שבו העבדות היתה תופעה מצויה ובני אדם נמכרו בשוק העבדים לפי הערכת שווים ככל סחורה אחרת.

 

הרעיון שלאדם אין שווי כספי מופיע גם בדיון בין בית שמאי ובית הלל על אודות קידושי כסף. במשנה, בית שמאי אומרים שהאשה נקנית בדינר ובשווה דינר, ובית הלל – בפרוטה ובשווה פרוטה. (קידושין א א). הגמרא מציעה מספר טעמים למחלוקת זו. יש הקושרים את שיטת בית שמאי עם שעורי הערכים של התורה, ויש המסבירים את דעת בית שמאי בכך שהשעור הגבוה של דינר מבטא יחס של כבוד לאשה המתקדשת. כדברי רבא: 'שלא יהיו בנות ישראל הפקר'. (קידושין יב א') דעת בית הלל שנפסקה להלכה מתפרשת הפוך: דווקא כאשר הסכום הוא מינימלי, פרוטה – שהיא השעור הנמוך ביותר של כסף בכל תחומי הממונות בהלכה, אזי ברור, שכסף הקידושין אינו ביטוי לערכה של האשה ואינו נחשב כלל לתמורה כספית הולמת לקידושיה. נתינת הכסף היא מעשה סמלי וייצוגי להסכמה ול'קבלת קנין', כתקיעת כף או משיכת סודר בתחום המסחר. כמו בפרשת ערכין, גם בהלכות קידושין חורגת ההלכה מן המקובל בעולם העתיק, שאשה היא 'סחורה' הניתנת למכירה תמורת סכום כסף הולם.

 

כיום אין מקדשים בכסף אלא בשווה כסף – בטבעת קידושין. לאור האמור בדבר הסמליות של קידושין בשווה פרוטה, יש מקום לומר, שאין להפריז בשוויה של הטבעת, כדי שלא להטעינה במשמעות הקרובה לשיטת בית שמאי. ככל שהטבעת זולה ופשוטה יותר, כך היא מתאימה יותר לשיטת בית הלל שנפסקה להלכה – שדי בשווה פרוטה, בייצוג סמלי בלבד.


על פי דין, יש להמנע מלקדש בטבעת שיש בה אבנים טובות. זאת, מחשש של הערכת-יתר שגויה של שווי הטבעת בעיני המתקדשת, שיכולה להפוך לקידושי טעות. גם ההלכה הזאת משקפת מגמה שלא להטעין את הטבעת במטען ממוני יתר, כך שלא יעורבו במעשה הקידושין חישובים ממוניים 'עודפים'.

 

מדוע אם כן, אין מגבילים את הקידושין לשווה פרוטה ממש? או מדוע אין מסתפקים בשווה פרוטה בפרשת ערכין, וסכומי הפדיון נעים משלשה שקלים ועד חמשים שקל? נראה שבכל זאת, אף על פי שדעת בית שמאי נדחתה מהלכה בהלכות קידושין, העמדה שנקטו לא בטלה לחלוטין. גם אם מדובר במעשה סמלי בלבד, יש חשיבות, בהקשר הטקסי והחגיגי, שלא להפטר מן החובה בפרוטה. במידה מסוימת, דומה הדבר לנוי של מצוה, בבחינת 'זה א-לי ואנוהו'. זהו המניע לעיצובם של בתי כנסת בפאר והדר, לטסי הכסף, הרימונים והכתרים המקשטים את ספר התורה, או לנויי סוכה המקשטים את סוכותינו, אף על פי שדי ב'פסולת גורן ויקב' כדי לקיים מצות סוכה כהלכתה.


לא שוויו של האדם המסוים והאשה המתקדשת הם שעומדים על הפרק, כי הללו, כאמור, אין להם שווי כספי והוספת כמה שקלים לא משנה את ההתיחסות המהותית. הטקסים של הפדיון ושל הקידושין, הם המצריכים התיחסות של כבוד והדר, כדי לרומם אותם משגרתיות יומיומית.


כך לדוגמה במצות פדיון הבן. זהו המקרה היחיד שבו שרד זכר לדיני ערכין בעולמנו. האב פודה את בנו הבכור מיד הכהן בחמשה שקלים, כערכו של זכר בן שלשים יום בפרשתנו. הקנין כמובן אינו אלא מעשה סמלי, והעיסקה הנערכת בין הכהן לבין האב אינה עיסקה ריאלית. אין שום חשש שהכהן יקח את הבן ויסתלק איתו, וגם אין לו רשות לעשות כן. עם זאת, פדיון הבן אינו נעשה כלאחר יד, אלא בטקס חגיגי שבו מתנהל דו-שיח תיאטרלי בין האב המביע את רצונו לפדות את בנו והכהן המוכן בנדיבותו להסכים לכך. המנהג הרווח בפדיון הבן הוא להשתמש במטבעות המיוחדים למצוה זו, ואף לקשט את התינוק ולעדותו תכשיטים שונים ומרובים. דבר זה נעשה לא כדי לשפר את תנאי העיסקה, אלא כדי להגדיל את חיבת המצוה.


נמצאנו אומרים שהמנהג הרווח לקיים מצות הקידושין בטבעת בעלת ערך אך לא הדורה יתר-על-המידה, משקף את שני ההיבטים האמורים. מצד אחד, צמצום בשווי כסף הקידושין כדי להורות שאין זו עיסקה כלכלית, ומצד שני, מתן ערך וכבוד למצוה ולטקסיות שבה.


להבחנה הזאת, בין התייחסות לכסף מנקודת המבט הממונית-כלכלית גרידא, לבין התייחסות לכסף כביטוי של הערכה וכבוד,ישנן השלכות תרבותיות רחבות היקף. גם רודפי בצע ותאבי ממון, וגם אלו המתייראים מפני כל בזבוז יתר ומסתפקים במועט שבמועט – מתייחסים אל הכסף בעיקר דרך ההיבט החומרי, הכלכלי שלו. בצד שתי הגישות הקיצוניות האלה, קיימת גישה אחרת, הרואה בכסף אמצעי המאפשר להוסיף לחיים ולמצוות נופך של יקר תפארת וכבוד. לא זו בלבד שהתורה אינה שוללת את הגישה הזאת, אלא שנראה שבדרך כלל היא מעודדת אותה, כאשר היא נעשית במידה נכונה ושקולה.