A PHP Error was encountered

Severity: Notice

Message: Undefined variable: lang

Filename: inc/common.php

Line Number: 10

בית מורשה - מאמרים: פרשת השבוע - במדברשבטיות ואחדות
דף הבית > מאמרים > פרשת השבוע > במדבר
מאמרים

פרשת נשא: שבטיות ואחדות /

הרב ד"ר בני לאו

 פרשת נשא היא המשכה הישיר של פרשת במדבר וביחד עמה מתארת את המבנה של מחנה ישראל המתכונן לקראת הכניסה לארץ. השבטים מסודרים מסביב למשכן ולארון העדות (עליהם שומרים הכוהנים), לכל שבט מקום מדויק ולכל שבט דגל עם צבא וסמל, כפי שאומרת לנו התורה:


וְחָנוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ עַל מַחֲנֵהוּ וְאִישׁ עַל דִּגְלוֹ לְצִבְאֹתָם:

 

אפשר לחשוב באופן מאד פרקטי על תפקידם של הדגלים במבנה המחנה היוצא לדרך. כל אחד מזהה את מקומו על פי דגל השבט. אולם לכל דבר מחיר. המבנה המקוטלג הזה, שבו לכל אחד יש סימון שונה עם צבע ומיקום מדויק, לא עוזר לחיזוק תודעת היחד. רק המשכן והכוהנים הסובבים אותו יכולים ליצור את אותה אחדות. המשימה המשותפת, להיות "ממלכת כהנים וגוי קדוש" יכולה להתקיים רק באיחוד כוחות. הפרשה שלנו מקדישה מקום מיוחד למעמדם של הלויים, המופקדים על הדבק הזה. גם שמה של הפרשה: "נשא" בא לבטא את מעמדם המיוחד של שבט לוי, שצריך להיות מאובחן ומוגדר מכל שאר שבטי ישראל, בגלל תפקידם המיוחד. בספר דברים מספרת התורה על כתיבת התורה ומסירתה לכוהנים, להנחילה לכל ישראל: "ויכתוב משה את התורה הזאת ויתנה אל הכהנים. בני לוי הנושאים את ארון ברית ה' ואל כל זקני ישראל" (דברים לא ט). הכוהנים נבחרו להורות את התורה ולפיכך שוחררו מכל עול אחר שנשאו יתר אזרחי הארץ ואף לא נטלו חלק בנחלה. בכל תקופת המקרא אנו מוצאים את הכוהנים כנושאים באחריות להעברת התורה ולהוראתה, כפי שמובא בפירוש בספר דברים: "יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל" (לג י). כשלומדים את תולדות ישראל בימי הישיבה בארץ בזמן בית המקדש (1000 – 586 לפנה"ס) מגלים שהכוהנים, שהיו צריכים ללכד אותנו, איכזבו והתבצרו במקדש ובהיכלות השן שלהם, לא העבירו את התורה ולא יצרו את הדבק הנחוץ לגיבוש העם. התוצאה הייתה חמורה. העם התפורר לשבטים ושכח את הבסיס לקיומו הלאומי = שמירת התורה. כל הנביאים התלוננו על הכישלון הזה. בימי שיבת ציון (מאה 5 לפנה"ס) מתאר הנביא מלאכי את כישלונם של הכוהנים:


כִּי שִׂפְתֵי כֹהֵן יִשְׁמְרוּ דַעַת וְתוֹרָה יְבַקְשׁוּ מִפִּיהוּ כִּי מַלְאַךְ ה' צְבָאוֹת הוּא
וְאַתֶּם סַרְתֶּם מִן הַדֶּרֶךְ הִכְשַׁלְתֶּם רַבִּים בַּתּוֹרָה שִׁחַתֶּם בְּרִית הַלֵּוִי אָמַר ה' צְבָאוֹת [מלאכי ב, ז-ח].


זה היה הזמן שבו ההנהגה הדתית התייאשה מהכהונה והעבירה את האחריות לשימור התורה ולכידות העם לידי החכמים. כל תולדות החכמים מלא במאבקים פוליטיים בין ההכרה בשונות ובגיוון הדעות על פי קבוצות השתייכות (גם ללא מבנה שבטי מובהק) לבין הניסיון לאחד את העם ולגבש נורמות מוסכמות ומחייבות: "שלא תרבה מחלוקת בישראל" (ראו על כך בספרי שרואה אור בימים אלו: חכמים חלק ב: ימי יבנה).
שתי העמדות הללו נמשכות עד לימינו. העמדה האחת מבקשת לחזק את תודעת השבט והייחודיות והמגמה השנייה מבקשת לחזק את תודעת הכלל והאחדות. בראשית ימי הציונות הוביל הרב ב"צ חי עוזיאל את המגמה המאחדת ומתנגדת לשמירת המבנה השבטי. בין שאר דבריו הוא כתב:


מצווה עלינו לקיים ולהבליט בכל מצבינו ועבודותינו לצור ישענו אחדות עם ישראל ותורתו, שבה מתפאר ה' בעמו. וכמה גדולים ועמוקים דברי רז"ל שאמרו: תפילין של הקדוש ברוך הוא כתיב בהם ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ, שהקדוש ברוך הוא משתבח בשבחייהו דישראל: אתם עשיתוני חטיבה אחת בעולם, שנאמר 'שמע ישראל ה' אלוהינו ה' אחד', ואני אעשה אתכם חטיבה אחת בעולם, שנאמר 'מי כעמך ישראל גוי אחד בארץ' (ברכות, ז').


בקוטב השני נמצאת העמדה המבקשת לשמור על המנהגים העדתיים (והתת-עדתיים). על דגלם של התומכים בדרך זו חרות הפסוק "אל תיטוש תורת אמך". אחד מנושאי הדגל הראשונים של עמדה זו בתקופת ראשית הציונות היה הרב אברהם יצחק הכהן קוק. הוא החזיק בעמדה החד משמעית שכל עדה חייבת לשמור על מנהגיה ולא לסטות ימין ושמאל. הטענה של הרב קוק הייתה שעל ידי שמירה קפדנית של "מדורות השבטים" נוכל ליצור תרבות המבוססת על עומקים של זהות. הפחד הגדול שלו היה שאם נוותר על השבטיות שלנו נמצא מכנה משותף דל ומדולדל, וממילא נאבד את כל השורשים. כך הוא כותב:


אמת הדבר שהגלות גרמה הרבה לחילופי ההוראות והמנהגים ... אבל לא על ידי זלזול במסורת מורשת אבות נוכל לתקן דבר זה ... אבל אם על ידי זלזול והקלת ראש בענייני דת יפרצו הגדרים שגדרו אבות, אין זה בניין של אחדות כי אם אנדרלמוסיה וערבוביה. ומוכרחים אנו לחזק כל אחד את המסורת שלו, עם כל הכבוד שאנו רוחשים למסורת וההוראות של העדות האחרות.


מאז עברו כמעט מאה שנה. כבר עברנו כברת דרך ארוכה בנושא העדתי. אומנם עדיין רוחשים בארץ שרידים של "השד העדתי", אך בהרבה מאד מקומות הצלחנו להתערבב היטב ולייצר דור חדש המורכב משילובים בין עדות. המושג של "שבטים" עבר תהליך של שינוי והיום כבר מדברים על "מדורות השבט" לאו דווקא במובן העדתי אלא יותר במובן הפוליטי. השבט הכתום רוצה להדיח את השבט הכחול; השבט השחור מבקש להעצים את כוחו על חשבון צבע החול. יש גם שלב מתקדם יותר במערכת השבטית שבו כל שבט מתבצר מסביב לדגלו ומתעלם לחלוטין מהשבט השכן. וכמו בתיאור המשכן אנו מבינים שללא דבק אין לנו סיכוי לחוש את היותנו "עם". ללא משימה מאחדת, ללא יעד וחזון מלכד – אנו הופכים להיות ברצון או שלא ברצון ל"מדינת כל אזרחיה". לא עוד מחנה החונה מסביב לרעיון מרכזי, לא "עדת ישראל" אלא רפובליקות ופדרציות של שבטים שהקשרים שביניהם הולכים ומתרופפים. מדי פעם בא איזה כוח חיצוני, מכיוון איראן או חמאס, ומדביק את השבטים באיזו שהיא ברית גורל מייאשת. אך בהיעדר עננים שכאלה מתפזרים השבטים ומתנתקים אט אט מהחוט הסמוי שקושר ביניהם. ממלאי מקום הכוהנים בימינו, אנשי החינוך התרבות והדת, באים ממגזרים פוליטיים בעלי צבעים מוגדרים ומשימת חייהם סקטוריאלית לגמרי. האם ישנם חכמים שיבואו ממקום ניטראלי יותר וייקחו את התפקיד המחבר את כל צבעי הדגלים לתמונה הרמונית משותפת? אשרי המאמין.