A PHP Error was encountered

Severity: Notice

Message: Undefined variable: lang

Filename: inc/common.php

Line Number: 10

בית מורשה - מאמרים: פרשת השבוע - במדברנזירות
דף הבית > מאמרים > פרשת השבוע > במדבר
מאמרים

נשא: נזירות /

הרב ד"ר יהודה ברנדס

נזירות היא דרך מיוחדת להתקרב לה'. אחרי שבחומש ויקרא, תורת כהנים, הוצגו דרכים להתקדש ולהתקרב לה', לכהנים וללויים בפרט, ולעם ישראל כולו, בדרך של קיום המצוות המוטלות עליהם, ובתוספת מילוי הצו "קדושים תהיו", באה בחומש הפקודים, בספר במדבר, הדרכה לדרך נוספת, המיועדת ליחידים המתאימים לה, והיא הנזירות.
עצם מעשה ההנזרות אינו מהווה בהכרח התקדשות. שהרי יכול אדם להמנע ממאכל ומשתה וממעשים אחרים, מסיבות שונות ומשונות: משיקולים של בריאות וטיפוח הגוף, וממניעים נפשיים שליליים כדוגמת צער ודכאון, ועוד כהנה וכהנה, חלקם גם דפוסי התנהגות שנחשבים בעייתים מבחינת שפיות הדעת.
הצירוף "להזיר לה'" מגדיר את התכלית הרצויה של הנזירות: אונקלוס מתרגם "קדם (=לפני) ה'" ורש"י מפרש: "לשם שמים". ההנזרות מן היין ומן הטומאה מקבלת משמעות של התקדשות: "קדוש יהיה", רק על פי כוונותיה ומטרותיה.
זו הסיבה שבשלה לא מיהר רבי שמעון הצדיק לקבל את נזירותו של עלם החמודות שבא אליו מן הדרום:
כדתניא, אמר שמעון הצדיק: מימי לא אכלתי אשם נזיר טמא חוץ מאדם אחד, שבא אלי מן הדרום יפה עינים וטוב רואי וקווצותיו סדורות לו תלתלים, אמרתי לו: בני, מה ראית לשחת שער נאה זה? אמר לי: רועה הייתי לאבי בעירי, והלכתי לשאוב מים מן המעיין ונסתכלתי בבבואה שלי, ופחז יצרי עלי וביקש לטורדני מן העולם, אמרתי לו: ריקה! מפני מה אתה מתגאה בעולם שאינו שלך, שסופך להיות רמה ותולעה? העבודה, שאגלחך לשמים! עמדתי ונשקתיו על ראשו, אמרתי לו: כמותך ירבו נזירים בישראל, עליך הכתוב אומר: איש כי יפליא לנדור נדר נזיר להזיר לה'. (בבלי נזיר ד, ב)
שמעון הצדיק נמנע מלאכול אשם נזירים שנטמאו, מפני שהיתה לו ביקורת על עצם ענין הנזירות. תחילה מבקש האדם ליטול על עצמו תוספת קדושה, מוסיף על עצמו איסורים, ובסופו של דבר נכשל בדברים שבהם לא היה נכשל אלמלא נכנס לדרך זו. גם אם נטמא באונס אין הוא פטור מאשם, מפני שבעיקרו של דבר הוא הכניס עצמו לתסבוכת המיותרת הזאת. יתכן, ששמעון הצדיק סבור שעצם העובדה שהנזיר נטמא, גם אם שלא מרצונו, מעידה על כך שלא היה ראוי לקבלת על עצמו עול נזירות המחייבת התנהגות זהירה ומחושבת שכלל אינה מתאימה לו. בלשוננו היינו אומרים שהנזירות "גדולה עליו".
רק כאשר השתכנע שמעון הצדיק שהאיש מן הדרום יודע היטב את אשר לפניו ושאיפותיו להתקדשות הן כנות ועמוקות, שמח בו ובנזירותו.

הרצון של "המתקדשים והמיטהרים" להגיע להשגות רוחניות בעלות עצמה מובן ולפעמים גם רצוי, אולם ה"מומחים" בתחום, כהנים גדולים כדוגמת שמעון הצדיק, או חכמי המידות והמוסר, גדולי החסידים והמקובלים, חוזרים ומזהירים חזור והזהר מפני קיצורי דרך, קפיצות מדרגה שמסתיימות בנפילות. הנפילה היא למקום גרוע מזה שבו היה מבקש ה' מוצא עצמו לו היה הולך בדרך הסלולה, המדורגת והסדורה. שכן, כאמור, אילו לא נזר, לא היה שום איסור בטומאתו.
ההגבלות המוטלות על הנזיר משקפות את התחומים העיקריים שבהם צריך להזהר מי שחפץ לפרוש מן החיים הסדירים ולטפס במעלות קדושה יתירות. ראשית, עליו להזיר עצמו מן היין ומכל הכרוך בו. כלומר, עליו לרחוק מרחק גדול ככל האפשר מן השכרות. זאת, מפני שיש קשר מסוכן מאד בין השאיפות להשגות גבוהות בתחום הרוח, לבין הנסיון לשפר את היכולות המנטאליות והפסיכולוגיות באמצעות חומרים מעוררים, שהיין הוא המייצג המובהק שלהם. שנית, עליו להרחיק עצמו מכל זיקה אל טומאת המת. גם הזיקה בין הרצון להגביה עוף מהבלי העולם לבין הרצון להתקרב אל עולם המוות והמתים, היא זיקה ידועה מכל מיני כתות של מבקשי רוחניות. לכאורה, עולם המתים הוא העולם שהתנתק מן העולם הזה בצורה המיטבית ולכן מפתה להתקרב אליו כדרך להגיע אל מעבר לכבלי העולם הזה. תורת הנזירות בישראל אינה סבורה שהדרך אל ה' קשורה עם המוות, אלא היפוכו של דבר, המפגש עם האלקים צריך להתרחש דווקא מתוך הויה של חיים גמורים בתוך העולם הזה. החובה השלישית, גידול הפרע של השער, משקפת את היותו של הנזיר חריג ויוצא דופן מכלל החברה – כמו האבל, המנודה והמצורע.
ימי הנזירות מוגבלים בזמן, ועם סיום התקופה חייב הנזיר להביא קרבנות, כולל קרבנות כפרה, ולגלח את כל שערו – לשוב אל סדר החיים הרגיל.
בקצרה – הנזירות נתפסת כתרופה לשעת חירום, ולא כדרך רצויה וראויה לעבודת השם. וכמאמר חז"ל: הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין.
הנהגות דומות לאלו של הנזיר מתאימות, כנראה, גם כיום, למי שזקוק לתקון קיצוני וחריף, בעקבות כשלון בחטא, או כדי להנתק מעולם רחוק מקדושה ולהתקרב אל עולם הקודש. מי שעושה זאת לזמן קצר, ולשם תיקון, יזכה לברכתם של חכמים. אולם הצעות המבקשות להפוך הנהגות אלו לדרך המלך, ולעודד רבים ללכת בהן כאמצעי להתקרבות לה' ולעליה בקדושה – לא תצלחנה. כפי שקראנו גם בפרשת מעמד הר סיני – "והגבלת את העם סביב... השמרו לכם עלות בהר ... פן יהרסו אל ה' לראות ונפל ממנו רב ..."
מי שמהלך בדרך הקודש הסלולה, משתדל שלא יפחז עליו יצרו, נמנע מלראות סוטה בקלקולה, גומל חסד עם החיים ועם המתים מבלי להתיירא מן הטומאה - יכול וצריך לקדש גם על היין.