A PHP Error was encountered

Severity: Notice

Message: Undefined variable: lang

Filename: inc/common.php

Line Number: 10

בית מורשה - מאמרים: פרשת השבוע - במדברבשר ורוח
דף הבית > מאמרים > פרשת השבוע > במדבר
מאמרים

בשר ורוח /

הרב ד"ר בני לאו

עשרה פרקים הקדישה התורה לתיאור ההכנות למסע הכניסה לארץ. האווירה אופטימית. יש סדר הליכה, לכל שבט יש את הדגל שלו, יש כבר חצוצרות - מערכת כריזה לאיסוף העדה ומסע המחנה. מחכים לשעת ה"שין". באחת הפסקאות המרגשות בפרשה מנסה משה לשכנע את חותנו שיצטרף אליהם לכניסה לארץ:


וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לְחֹבָב בֶּן רְעוּאֵל הַמִּדְיָנִי חֹתֵן מֹשֶׁה נֹסְעִים אֲנַחְנוּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר ה' אֹתוֹ אֶתֵּן לָכֶם לְכָה אִתָּנוּ וְהֵטַבְנוּ לָךְ כִּי ה' דִּבֶּר טוֹב עַל יִשְׂרָאֵל:
וַיֹּאמֶר אֵלָיו לֹא אֵלֵךְ כִּי אִם אֶל אַרְצִי וְאֶל מוֹלַדְתִּי אֵלֵךְ:
וַיֹּאמֶר אַל נָא תַּעֲזֹב אֹתָנוּ כִּי עַל כֵּן יָדַעְתָּ חֲנֹתֵנוּ בַּמִּדְבָּר וְהָיִיתָ לָּנוּ לְעֵינָיִם:
וְהָיָה כִּי תֵלֵךְ עִמָּנוּ וְהָיָה הַטּוֹב הַהוּא אֲשֶׁר יֵיטִיב ה' עִמָּנוּ וְהֵטַבְנוּ לָךְ:

 

משה שופע אופטימיות. הוא חוזר שוב ושוב על הטוב הצפוי להם בעוד ימים ספורים. רק לחצות את המדבר וכבר מגיעים אל המנוחה ואל הנחלה. יתרו (כמו יועץ ארגוני מקצוען) יודע שאת הטוב שלו הוא ימצא בביתו ובמקומו הטבעי. את התפרצות השמחה הוא משאיר במחוז של משה.
הפסוקים הבאים אחרי הדיאלוג הזה מתארים את תחילת המסע. בתור שיר הלל למסע מספרת התורה על מסעו של הארון , שמסמל את הליווי של השכינה עצמה:


וַיִּסְעוּ מֵהַר ה' דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים וַאֲרוֹן בְּרִית ה' נֹסֵעַ לִפְנֵיהֶם דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים לָתוּר לָהֶם מְנוּחָה: וַעֲנַן ה' עֲלֵיהֶם יוֹמָם בְּנָסְעָם מִן הַמַּחֲנֶה:
וַיְהִי בִּנְסֹעַ הָאָרֹן וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה קוּמָה ה' וְיָפֻצוּ אֹיְבֶיךָ וְיָנֻסוּ מְשַׂנְאֶיךָ מִפָּנֶיךָ:
וּבְנֻחֹה יֹאמַר שׁוּבָה ה' רִבְבוֹת אַלְפֵי יִשְׂרָאֵל:

 

בקריאה ראשונית נראים הפסוקים הללו כחלק מאותה אווירת שמחה העוטפת את כל העם. הם נוסעים אך אינם צריכים לדאוג לניווט ולפילוס הדרך: ארון ברית ה' נוסע לפניהם "לתור להם מנוחה". אם לא די בכך הרי שהם עטופים ב"ענן ה'" בנסיעתם. כך, עטופים ומוגנים יוצא העם למסעו לקראת הכניסה לארץ. משה רואה את הארון נוסע ופותח בתפילה המעודדת את אלוהים לפנות להם את הדרך מכל אויביהם. בזמן המנוחה של הארון מברך משה את ה' ששב לשכון בקרב עמו.
כך נגמר פרק י'. אולם פרק י"א הופך את הקערה על פיה. פתאום מתברר שהדרך הנעימה והקלה הזו הופכת לסיוט:


וַיְהִי הָעָם כְּמִתְאֹנְנִים רַע בְּאָזְנֵי ה' וַיִּשְׁמַע ה' וַיִּחַר אַפּוֹ וַתִּבְעַר בָּם אֵשׁ ה' וַתֹּאכַל בִּקְצֵה הַמַּחֲנֶה:


עוד לא הספקנו לצעוד וכבר מתחילים הקיטורים. "ויהי העם כמתאוננים" - לא כתוב מה הציק להם אך אנו יכולים לנחש. חם, הילדים מציקים, הדרך לא ברורה והאופק מאיתנו והלאה. עוד לא נגמרה פרשיה עלובה זו וכבר מתחילים לבעבע הקולות של האספסוף שבתוך כל שבט ושבט. הפעם הדרישה מוגדרת מאד: רוצים בשר! נמאס מהאוכל המוזר והסטנדרטי שיורד מן השמים דבר יום ביומו. מתאווים למשהו הרבה יותר ממשי שאפשר לנגוס בו וליהנות ממנו בהנאת החיך.

 

וְהָאסַפְסֻף אֲשֶׁר בְּקִרְבּוֹ הִתְאַוּוּ תַּאֲוָה וַיָּשֻׁבוּ וַיִּבְכּוּ גַּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמְרוּ מִי יַאֲכִלֵנוּ בָּשָׂר:
וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה אֶת הָעָם בֹּכֶה לְמִשְׁפְּחֹתָיו אִישׁ לְפֶתַח אָהֳלוֹ וַיִּחַר אַף ה' מְאֹד וּבְעֵינֵי מֹשֶׁה רָע:

הנה האיש שרק אתמול ראה רק טוב נפגש עם המציאות העלובה של עם עבדים התאב לסיר הבשר. אם הפסוק הקודם היה "רע באזני ה'", עכשיו הגיע השלב ש"בעיני משה רע". זהו השלב שבו משה נשבר. הוא עבר איתם את יציאת מצרים, את המתח של קריעת הים, את מלחמת עמלק ואת חטא העגל. בסך הכך עברה שנה מאז יציאת מצרים והוא מותש מהם. דבריו של משה כלפי העם קשים לשמיעה:


וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל ה' לָמָה הֲרֵעֹתָ לְעַבְדֶּךָ וְלָמָּה לֹא מָצָתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ לָשׂוּם אֶת מַשָּׂא כָּל הָעָם הַזֶּה עָלָי: הֶאָנֹכִי הָרִיתִי אֵת כָּל הָעָם הַזֶּה אִם אָנֹכִי יְלִדְתִּיהוּ כִּי תֹאמַר אֵלַי שָׂאֵהוּ בְחֵיקֶךָ כַּאֲשֶׁר יִשָּׂא הָאֹמֵן אֶת הַיֹּנֵק עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתָיו: מֵאַיִן לִי בָּשָׂר לָתֵת לְכָל הָעָם הַזֶּה כִּי יִבְכּוּ עָלַי לֵאמֹר תְּנָה לָּנוּ בָשָׂר וְנֹאכֵלָה: לֹא אוּכַל אָנֹכִי לְבַדִּי לָשֵׂאת אֶת כָּל הָעָם הַזֶּה כִּי כָבֵד מִמֶּנִּי: וְאִם כָּכָה אַתְּ עֹשֶׂה לִּי הָרְגֵנִי נָא הָרֹג אִם מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ וְאַל אֶרְאֶה בְּרָעָתִי:


קריאה מדויקת של הנאום הזה מעוררת קושי עוד יותר גדול על משה.
בשעה שעוד היינו במצרים, השתעבדנו לפרעה ואכלנו קש - פנה משה לה' בטענה: "למה הרעות לעם הזה, למה זה שלחתני?" מוקד הדאגה שלו הוא העם שמצבו הולך ורע מאז ראשית השליחות.
ועכשיו אומר משה: "למה הרעות לעבדך"- המוקד של הטרוניה הוא משה עצמו, עבד ה'.
בשעה שמשה נאבק להצלת העם לאחר חטא העגל הוא "איים" על ה' בשתי אפשרויות: או שאתה סולח להם ואז חוזרים לשגרה, ואם אין אתה סולח - "מְחֵנִי נָא מִסִּפְרְךָ אֲשֶׁר כָּתָבְתָּ".
ואילו כאן אומר משה: "הָרְגֵנִי נָא הָרֹג אִם מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ וְאַל אֶרְאֶה בְּרָעָתִי". הוא הנושא. איני יכול לסבול יותר את העם הזה, רע לי (לחכמים היה מאד קשה הפרוש הפשוט הזה, עד כדי כך שכתבו שבאמת היה אמור להיות כתוב כאן: "אל אראה ברעתם" - של העם, "אלא שכינה הכתוב" - כלומר שינו הסופרים של התורה ותיקנו את הלשון של התורה!).


מה באמת קרה לו למשה? מהי הנקודה ששברה אותו?
ייתכן והדרך להבנת המשבר הזה עוברת דרך חווית ההתגלות וההתגדלות שעבר משה בעולמו הרוחני והדתי. הוא עבר חוויה לא אנושית של ארבעים יום וארבעים לילה מחובר לקדושה, עלה למדרגה רוחנית של התקשרות עם האלוהות וממילא עבר תהליך של היפרדות מסוימת מהגוף וצרכיו. הוא פרש מאשתו ונטע את אוהלו מחוץ למחנה. מאז אותה חווית התעלות נקרא משה "איש האלהים". כשהוא מתכונן עם העם לקראת הכניסה לארץ - הוא רואה בעיני רוחו משהו מעין "גן עדן". הכל טוב, בלי ענן. התלונה הראשונה של המקטרים פצעה אותו, אך מה ש"הרג" אותו היו המתאווים לבשר. אין היפוך גדול מתאוות הבשר לאיש הרוח. הוא עומד חסר אונים מול דרישתם: "מאין לי בשר"?! הפער הנורא שבין איש האלהים ובין האנשים המתאווים הוא בלתי נסבל ובלתי עביר. זו נקודת השבירה.


תגובתו של הקב"ה מאד עניינית: "אספה לי שבעים איש מזקני ישראל" - צריך לייצר מערכת תומכת להנהגה של משה. אי אפשר להסתפק בהנהגה נבואית הרואה למרחוק אך לא חשה את חלוקי הנחל הפוצעים את רגלי ההולכים. אי אפשר להנהיג ברוח, עם של "בשר ודם". אוי לו לעם שכל מנהיגיו עסוקים רק בענייני הבשר בלי חיבור של ממש לחזון ורוח, אך אבוי לו למי שמנהיגיו משוטטים בעולמות של רוחניות והשגות גבוהות בלי לחוש את מצוקותיהם של עמם. ההנהגה חייבת להיות משולבת מאנשי חזון המחוברים בכל הוויתם לרוח יחד עם אנשי מעש המחוברים בשורשיהם למונהגיהם.