A PHP Error was encountered

Severity: Notice

Message: Undefined variable: lang

Filename: inc/common.php

Line Number: 10

בית מורשה - מאמרים: פרשת השבוע - במדברהחצוצרות
דף הבית > מאמרים > פרשת השבוע > במדבר
מאמרים

החצוצרות /

הרב ד"ר בני לאו

הדבר האחרון שנצטווה משה לעשות, לפני היציאה למסע לארץ ישראל, היה להכין שתי חצוצרות:
עשה לך שתי חצוצרת כסף מקשה תעשה אתם והיו לך למקרא העדה ולמסע את המחנות:
ותקעו בהן ונועדו אליך כל העדה אל פתח אהל מועד:

 

פסוקים שלמים מתארים את הוראות השימוש בחצוצרה ופישרם. תרועה למקרא העם,לאסיפת הנשיאים, ליציאה למלחמה או לרגל החגים. רעיונות נחמדים נקשרו להבדלים שבין תקיעה לתקיעה. לדוגמה: לאסיפת הנשיאים משתמשים בחצוצרה אחת, למקרא העם בשתיים: ללמדך שחבירת הנשיאים מושתתת על האחדות וחבירת העם מושתתת על הגיוון. תהיינה הפרשנויות אשר תהיינה - החצוצרות הופכות להיות חלק מהמוזיקה שתלווה את ישראל בכל מסעיהם ובכל חניותיהם.


הצורך הפונקציונאלי בחצוצרות הוא כאזעקה או סירנה: צפירה החודרת אל האוזן. אך יש בחצוצרות גם אפקט של רושם: כשפמליה נכנסת לעיר משמיעים קול תרועה לפני המלך. על פי זה היינו עשויים לחשוב שהצורך בחצוצרות בא כדי לפאר את מלכו של עולם המלווה את ישראל בכל מסעיהם. אך חכמים דייקו ודרשו את מילת הפתיחה של הפרשה "עשה לך":
עשה לך - שיהיו תוקעין לפניך כמלך, כמו שנאמר (דברים לג, ה) ויהי בישורון מלך:

 

פירוש הדבר: בשונה מכל הציווים שנצווה משה עד עתה, הפעם הוא עושה דבר לחיזוק מעמדו בעיני העם. זוהי תרועה שמייקרת את כבודו בעיני הבריות. משה לא יכול לצאת לדרך לפני שיהיו לפניו חצוצרות. המדרש (במדבר רבה) מחבר בין החצוצרות של משה למקדש שלמה:
'עשה לך שתי חצוצרות כסף' - זה שאמר הכתוב (תהלים כד) 'שאו שערים ראשיכם'.


בשעה שהכניס שלמה את הארון למקדש אמר 'שאו שערים ראשיכם והנשאו פתחי עולם' שהיו הפתחים שפלים, ואמר: 'הנשאו פתחי עולם ויבא מלך הכבוד'!
אמרו השערים: 'מי הוא זה מלך הכבוד'? מיד בקשו השערים לירד עליו ולרוץ את ראשו אלולי שאמר 'ה' צבאות הוא מלך הכבוד סלה' וחזר ואמר 'ה' עזוז וגבור ה' גבור מלחמה' מיד חלקו לו כבוד ונשאו עצמן ונכנס הארון.
המדרש קורא את הפסוקים בפרק כד בתהילים שמתארים את כניסת הארון לבית המקדש:
שְׂאוּ שְׁעָרִים רָאשֵׁיכֶם וְהִנָּשְׂאוּ פִּתְחֵי עוֹלָם וְיָבוֹא מֶלֶךְ הַכָּבוֹד:
מִי זֶה מֶלֶךְ הַכָּבוֹד ה' עִזּוּז וְגִבּוֹר ה' גִּבּוֹר מִלְחָמָה:


על פי קריאת הדרשן, התנהל דיאלוג מוזר בין שלמה המלך לבין השערים של בית המקדש. הוא בא להכניס את הארון לבית ה', ומוצא את השערים "שפלים", אי אפשר להיכנס למקדש. שלמה פונה אליהם בבקשה שינשאו את ראשם "ויבא מלך הכבוד". הם מזדעזעים מיהירותו של שלמה: "מי זה מלך הכבוד?" הם בטוחים שהוא מדבר על עצמו. רק כשמסביר את כוונתו "ה' עזוז וגבור" - הוא מלך הכבוד, נרגעו השערים, נשאו עצמם ונכנס הארון.
זהו החשש הרגיל שמלווה את האנושות מיומה הראשון. איך עוזרים למלך ש"לא יעלה לו לראש". השערים ששמעו "יבוא מלך הכבוד" והבינו ששלמה המלך מדבר על עצמו הם שיקוף של כולנו. תרועת החצוצרות המלוות את המלך יוצרות הילה של כבוד מסביבו, אך בו זמנית גם יוצרים גל של שמועות על מקור עושרו. נקודה זו יכולה להבהיר לנו מחלוקת של חכמים במדרש ההלכה של פרשתנו (ספרי במדבר):
'עשה לך' - משלך, ויקחו אליך - משל צבור, דברי ר' יאשיה. ר' יונתן אומר: אחד זה ואחד זה משל צבור


התנאים קוראים שני פסוקים העוסקים בעשיית דברים לצורך המשכן וההתנהלות הציבורית במדבר. הפסוק "עשה לך" הוא הכותר של פרשת החצוצרות עליה דברנו. הפסוק "ויקחו אליך" הוא הכותר של פרשת איסוף הכספים לצורך השמן להדלקת המנורה במשכן (שמות פרק כז). לדעת רבי יאשיה יש הבדל בין השנים: את החצוצרות צריך לעשותבמימון פרטי ואת השמן במימון ציבורי. החצוצרות נועדו לפאר את משה המנהיג, ולכן טוב שישלם את זה מכיסו. השמן אינו אלא לצרכי הכלל ולכן הכסף יילקח מקופת הציבור. זו עמדה הגיונית ופשוטה. לעומתו, רבי יונתן סובר שגם את מימון החצוצצרות לוקחים מקופת הציבור. נדמה לי שההסבר לדבריו הוא שהאלטרנטיבה יותר גרועה. אם אנחנו מחייבים ליצור מעמד של מלך המלווה בפמליה ובתרועת חצוצרות, אך לא מספקים לו את המימון הראוי לכך - אנו, כציבור, מכניסים אותו לדרך ללא מוצא. המימון היחידי האפשרי הוא בחיבור שלו לבעלי הון שיחבקו אותו וישלשו לכיסו מעטפות. רבי יונתן מבקש לנקות את ידי המלך מכל נגיעה פרטית.


העמדה של התורה המחייבת יצירת אקלים של שררה למנהיג מולידה בעיות מסוג זה. ייתכן והקו המבדיל בין הכתרת מלך בשר ודם לבין המלכת מלך מלכי המלכים עובר בפער שבין החצוצרה והשופר. הרב שמשון רפאל הירש השתעשע בפירושו על התורה על פישרה של המילה:
השופר הוא קריאת ה' אלינו, והחצוצרה קריאתנו אל ה',

 

שופר נעשה מעצם של בהמה, ללא שום מגע יד אדם. זהו כלי הנגינה הפרימיבי ביותר, שמבטא את החיבור אל הראשוני, אל הקמאי, אל היסוד. החצוצרה נחשב לכלי מפותח, מרשים, בודאי אם הוא עשוי מכסף. על פי זה מפרש הרב הירש את הפער בין השופר לחצוצרה: השופר מביא את השומעים למחוזות אלוהיים. התקיעה כמוה כקריאה מעומק הזכרון של הראשית. החצוצרה היא מעשה ידי אדם, היא מסמלת את הפנייה שלנו, ואת העשייה שלנו. כך היה גם במעמד הר סיני. ישראל התקרבו אל ההר ולפנות בוקר החלו לשמוע את הקולות:
ויהי ביום השלישי בהית הבקר ויהי קלת וברקים וענן כבד על ההר וקל שפר חזק מאד ויחרד כל העם אשר במחנה. ויוצא משה את העם לקראת האלהים מן המחנה ויתיצבו בתחתית ההר:


לעומת השופר של המדבר, המנגן מלמעלה, נגינת החצוצרות מתרחשת למטה, במחוזות של בני אדם. משה כמלך מצווה להכין חצוצרות שדרכן יהיו הכל קרויים וכרויים למשמע דבריו. כולנו צריכים למצוא את שביל הזהב שבין יצירת הוד שלטוני ושמירת נקיון כפיהם של המנהיגים.