A PHP Error was encountered

Severity: Notice

Message: Undefined variable: lang

Filename: inc/common.php

Line Number: 10

בית מורשה - מאמרים: פרשת השבוע - במדברפניך הולכים
דף הבית > מאמרים > פרשת השבוע > במדבר
מאמרים

/

הרב ד"ר יהודה ברנדס

בפרשת בהעלתך מתוארת הנוכחות האלקית במחנה ישראל מכמה היבטים. האחד מהם הוא בסיפור הנסיעה והחניה. שנעשו "על פי ה'", בהתאם להעלות הענן מן המשכן וירידתו. משמע, הנוכחות האלקית במחנה מיוצגת על ידי ענן ה'. להופעת הענן יכולה להתלוות גם משמעות שלילית: הענן יורד על אהל מועד ובסורו מן האהל - והנה מרים מצורעת כשלג. היבט קשה אחר של הנוכחות האלקית במחנה מופיע בפרשת המתאוננים: אש ה' בוערת בהם, בתבערה. כאן מיוצגת הנוכחות האלקית על ידי האש, ואילו בפרשת מינוי הזקנים, מואצלת רוח ה' ששורה על משה גם על שבעים הזקנים והם מתנבאים. כלומר, הנוכחות האלקית מופיעה ברוח.
הוי אומר: ההופעה האלקית מבוטאת בפרשתנו בענן, באש, וברוח, ויש בה צדדים של ברכה ושל פורענות.
הופעתו של הקב"ה בענן, באש וברוח, אופיינית למעמדי התגלות בתורה: בברית בין הבתרים לאברהם אבינו, בסנה למשה, בהר סיני לכלל ישראל ובנקרת הצור למשה רבנו, לאליהו בהר חורב.
בפרשת אליהו בהר חורב, מבואר שכל הסממנים הגלויים, האש הרעש והרוח, אינם מהוים את ההתגלות עצמה: "ויאמר צא ועמדת בהר לפני ה' והנה ה' עובר ורוח גדולה וחזק מפרק הרים ומשבר סלעים לפני ה' לא ברוח ה' ואחר הרוח רעש לא ברעש ה' ואחר הרעש אש לא באש ה' ואחר האש קול דממה דקה". (מלכים א יט יא-יב) את הנוכחות האלקית זיהה אליהו דווקא בדממה הדקה. בדומה לכך, גם במעמד הר סיני, אחרי הרעש הגדול, קול השופר החזק, ההר שחרד, הערפל והאש, משהגיעו להתגלות עצמה, לשמיעת דבר ה', נסוגו העם, משה דיבר אליהם את דברי ה', ועל טיבו של הקול האלקי שנשמע למשה אין אנו יודעים דבר. (רמב"ם מורה נבוכים ב' לג)
גם בפרשתנו, לא תמיד ברורה הישירות של ההתגלות מתוך הסמננים החיצונים והניכרים לעין. כך לדוגמה, הפרשה העוקבת לפרשת מסע המחנות על פי הענן היא פרשת החצוצרות, ממנה נובע שההכרזה על תנועת המחנה או על חנייתו נעשתה בנפרד מן ההתגלות שבענן, על ידי תרועת החצוצרות. לא ברור, מה היה היחס בין הגילוי השמיימי של הענן לבין המימוש הארצי שלו בתרועת החצוצרות.
גם אם איננו יודעים לנסח במדויק את היחס שבין הפן החיצוני, הגלוי, של נוכחות השכינה במחנה לבין הפן הפנימי, הנשגב שלה, עדיין ברור מן הפרשה כולה, שהערך העיקרי המובלט בה הוא הנוכחות האלקית במחנה ישראל, בחיי השגרה שלו. עד כמה שאפשר להחשיב את המסע במדבר כחיי שגרה. יחסית למעמדים הנשגבים והדרמטיים של יציאת מצרים, מתן תורה, חטא העגל וענשו, וחנוכת המשכן, אזי הנסיעה היומיומית במדבר נחשבת כשגרת חיים. היא עוסקת גם בשאלות הגדולות של ארגון המסע, וגם בשאלות הכביכול פשוטות של האכלת העם בבשר. מובן, שהשאלה כיצד מאכילים ששים רבוא באופן סדיר במדבר לאורך זמן אינה נופלת בחשיבותה ומורכבותה מן השאלה אימתי מחליטים להסיע את המחנה ומה יהיה סדר הנסיעה.
החיים היומיומיים עם הנוכחות הא-לקית, מכילים שני היבטים מנוגדים, התמיכה והביקורת. התמיכה באה לידי ביטוי בכך שיש הדרכה אלקית איך לנסוע ומתי, ויש סיוע אלקי בהזנת העם והנהגתו. אולם יש בה היבט של עמידה מתמדת בביקורת, האם העם עומדים בדרישות הגבוהות המצופות מהם. וכאשר הם נכשלים – הם נענשים מיידית. הכלל, בתבערה ובקברות והתאוה, והפרט – מרים - בצרעת.
מבקשי ה' אינם מודעים תמיד למשמעות הכפולה של הרצון והשאיפה לקרבת אלקים. קל יותר ונעים יותר לחשוב על הפן החיובי, המשמח והמאיר, וקשה לחשוב על התובענות. אבל, אי אפשר לקבל השראת שכינה לחצאים, ולכן הדרישה לעליה בהר ה' מלווה תמיד בדרישות מחמירות מאד של טהרה וקדושה ודקדוק הדין מפני ש:"סביביו נשערה מאד", ודווקא עם הצדיקים מדקדקים כחוט השערה. מי שרוצים באספקת חשמל במתח גבוה, בלהט אש מאירה ומחממת צריכים ללמוד להזהר מפני התחשמלות ומפני שריפה. משה רבנו סבר שהעיסקה כדאית, ולכן התחנן על כך מייד אחרי העונש הכבד של חטא העגל – "אם אין פניך הולכים אל תעלנו מזה".