A PHP Error was encountered

Severity: Notice

Message: Undefined variable: lang

Filename: inc/common.php

Line Number: 10

בית מורשה - מאמרים: פרשת השבוע - במדברמעפילים
דף הבית > מאמרים > פרשת השבוע > במדבר
מאמרים

מעפילים /

הרב ד"ר בני לאו

אחד המשברים הגדולים בתולדות האומה הוא סיפור המרגלים. בסיפור הזה מבקש ה' ממשה שישלח נציגים מכל חלקי העם לתור את ארץ ישראל לקראת הכניסה. המשלחת חוזרת מהתיור בארץ מבוהלת: "גם בני ענקים ראינו שם ונהיה בעינינו כחגבים וכן היינו בעיניהם". משלחת התיירים הזו בלמה את התהליך של הכניסה לארץ. הובהר לכולם שיש צורך לעבור דור כדי להשתחרר מזיכרונות העבדות המשחררת מאחריות. התמונה של מחנה שלם יושב ובוכה "איש לפתח אהלו" נחרט בזיכרון הלאומי כמופע הראשון של ליל תשעה באב. נחרץ דינו של דור המדבר: "במדבר הזה יפלו פגריכם". עוד שלשים ושמונה שנה יעברו עד שיגיע דור חדש שיהיה בוגר ומשוחרר כדי לקחת אחריות לגורלו. לילה שלם יושבים ובוכים עד עלות השחר. הפעם הבכי אינו בכי על דברי המרגלים אלא על גזר דינם (פרק יד):
וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֶל כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּתְאַבְּלוּ הָעָם מְאֹד:


כשמגיע הבוקר מתרחש במחנה משהו מפתיע. קבוצה (שאיננו יודעים את גודלה) מחליטה לחזור בתשובה:
וַיַּשְׁכִּמוּ בַבֹּקֶר וַיַּעֲלוּ אֶל רֹאשׁ הָהָר לֵאמֹר הִנֶּנּוּ וְעָלִינוּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר ה' כִּי חָטָאנוּ:


הם לא יכולים להשלים עם הגזירה וסופיותה. באמונה עזה הם מבקשים לעלות. הביטוי "הננו" מבטא דבקות ותחושת שליחות. משה עומד מן הצד. הוא יודע שהגזירה האלהית היא סופית. אולי יש בו סימפטיה להתעוררות החיים של הקבוצה הזו אך מבקש לעצור אותם כדי שלא יקבלו סטירה נוספת:
וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לָמָּה זֶּה אַתֶּם עֹבְרִים אֶת פִּי ה' וְהִוא לֹא תִצְלָח:
אַל תַּעֲלוּ כִּי אֵין ה' בְּקִרְבְּכֶם וְלֹא תִּנָּגְפוּ לִפְנֵי אֹיְבֵיכֶם:
כִּי הָעֲמָלֵקִי וְהַכְּנַעֲנִי שָׁם לִפְנֵיכֶם וּנְפַלְתֶּם בֶּחָרֶב כִּי עַל כֵּן שַׁבְתֶּם מֵאַחֲרֵי ה' וְלֹא יִהְיֶה ה' עִמָּכֶם:

 

הם לא שומעים. כמו ילדים, מבקשים לגלגל את הסרט אחורה ולתקן את מה שכבר התקלקל. משה מנסה להסביר להם את המציאות העכשווית והעתידית אך הם נעולים בתוך החלטתם לעלות להר בכל מחיר:
וַיַּעְפִּלוּ לַעֲלוֹת אֶל רֹאשׁ הָהָר וַאֲרוֹן בְּרִית ה' וּמֹשֶׁה לֹא מָשׁוּ מִקֶּרֶב הַמַּחֲנֶה:
העפלה מבטאת תמיד עליה בכוח ובתקיפות. רש"י, בפרושו כאן, מבאר את המילה על פי פסוק של הנביא חבקוק (פרק ב):
הִנֵּה עֻפְּלָה לֹא יָשְׁרָה נַפְשׁוֹ בּוֹ וְצַדִּיק בֶּאֱמוּנָתוֹ יִחְיֶה:


התיאור בפרק זה הוא של אדם הנמצא בכעס וחוסר שקט. המעפיל נמצא בתסיסה מתמדת ולא מוכן לקבל דין. כנגדו מציע הנביא להעמיד את הצדיק החי באמונתו, מקבל דין וממושמע. על פי פרוש זה נראה שרש"י מתאר את הקבוצה המעפילה, כפי שעולה מפשוטם של המקראות, כאנשים עיקשים ומרדנים שאינם מקבלים מרות.
גם פרשנים אחרים הדגישו שהמעפילים חטאו בעלייתם העיקשת: "בטחו בכוחם ובגבורתם לעשות חיל, ולא בחר ה' בזה. ולכך לא הצליחו במעשיהם" (אברבאנל).
תוצאת ההעפלה הייתה מזעזעת. הם התחילו לטפס במעלה ההר ומיד נתקלו באויב הראשון, זה שתמיד מחכה לזנב בנו:
וַיֵּרֶד הָעֲמָלֵקִי וְהַכְּנַעֲנִי הַיֹּשֵׁב בָּהָר הַהוּא וַיַּכּוּם וַיַּכְּתוּם עַד הַחָרְמָה:
הם עולים בעיניים עצומות ומתרסקים מיד עם עלייתם. שום אפקט לא היה לעלייה הזו. נחישות של ילדים. עזות וגבורה ללא תבונה. אבא ואמא אומרים לא. אבל אנחנו אומרים כן.

 

*
אלפי שנים מאוחר יותר, בראשית המאה העשרים, יושב באודסה יהודי עם לב רותח באהבת עמו וקורא את פרשת השבוע. הוא רואה את ההתעוררות הלאומית מסביבו, שומע את הקולות שמנסים להרדים את ההתעוררות הזו ונפשו יוצאת בכאב. הוא פורץ בשירה אדירה שמתארת את הענקים הרדומים בתוך המדבר עד שמגיע רגע ההתעוררות (ח"נ ביאליק, קטעים מתוך "מתי מדבר", אדר א, תרס"ב, אודיסה):


פתע פתאם יתנער דור עזוז וגבור, דור גבור מלחמה
הם קוראים: אנחנו גיבורים!
דור אחרון לשיעבוד וראשון לגאולה אנחנו!
גם עתה - אם סגר עלינו מדברו אל נקם
כמעט נגע בנו שיר עזוז ומרי - ונקם
לחרבות! לרמחים! התאחדו! הימינו!
על אף השמים וחמתם
הננו ועלינו -
בסערה!
הננו ועלינו
אם אסף האל מעמנו את ידיו
וארונו ממקומו לא ימוש
נעל נא אפוא בלעדיו...
אם אם יפלו פגרינו חמרים חמרים -
הננו ועלינו ההרה

הוא בוחר לחבר עצמו לקבוצת המעפילים הקדמונית הזו ומכוחם והשראתם לפרוץ את מעגל התרדמה הלאומי. משה רבינו שר בשירת הים: "ה' עזוז וגיבור ה' גיבור מלחמה". ביאליק שר "דור עזוז וגיבור..." התורה אומרת שמשה והארון לא משו מקרב המחנה. ביאליק עונה לתורה: "נעל נא אפוא בלעדיו". (להרחבת העניין הזה ראו אצל ארי אלון, 'בא אל הקודש').
היה אפשר לומר שרק אפיקורס דוגמת ביאליק רואה בעין כל כך אוהדת את המעפילים ומבקש לעורר אותם לתחייה. אולם יש הפתעות בחיים. חמישים שנה לפני שביאליק כתב את דבריו, בשנת 1848 , ישב בלובלין אדמו"ר חסידי בשם רבי צדוק הכהן והקשיב ל"אביב העמים". ואז הוא פרץ בקטע ספרותי מדהים המתאר את מעלתם של המעפילים (ר' צדוק הכהן, צדקת הצדיק אות מו):
העפילו לעלות אף נגד רצון ה' יתברך כמו שאמרו רבותינו ז"ל (תלמוד בבלי סנהדרין קה.) חוצפתא מלכותא בלי תגא [="החוצפה היא מלכות ללא כתר"]

ר' צדוק מגדיר את המעפילים כ"מלכים ללא כתר". זהו תואר של כבוד לאנשים הלוקחים אחריות על חייהם. ר' צדוק לא מסתפק בזה אלא קובע שמשה אמר למעפילים שבזמנו, אל תעפילו כי "היא לא
תצלח". טוען ר' צדוק שבזה רמז להם משה ש"היא" ורק היא לא תצלח:

שיש זמן אחר שמצליח והוא זמנינו זה שהוא עקבי משיחא:
יושב יהודי ב - 1848 ואומר לעצמו ולסביבתו: הגיע הזמן להיות גדולים, לעלות ולקחת אחריות. אולי הוא לא נחשב לאחד ממבשרי הציונות אבל ללא ספק הוא ממעוררי העם הישן בתרדמת הגלות.
עם תחילת המאבק במנדט הבריטי, בעקבות הספר הלבן, הפכו להיות המעפילים לסמל המרי והנחישות של התנועה הציונית שלא נותנת ידה לחסימת הדרך לארץ. לוין קיפניס הנחיל לנו את השיר שליווה את כל טיפוסי ההרים בתנועות הנוער:
אל ראש ההר אל ראש ההר, הדרך מי יחסום לפדויי שבי
מעבר הר הן זה מכבר רומזת לנו ארץ צבי
העפילו העפילו אל ראש ההר העפילו…
קיפניס יודע שבמהלך הדרך יש הרבה מהומורות ונפילות. השיר מלא עידוד להמשיך בדרך למרות הכל:
אחד פתאום נפל לתהום, קרבן ראשון אך לא אחרון הוא… ירמוז השיא, אחד נפל האין רוח חי בנו?
(ראו על כך במאמרו של הרב אלחנן סמט בספרו עיונים בפרשות השבוע סדרה שניה)
מאז עברנו שמונים שנה. המנדט רחוק מאחרינו אך השיא הרומז גם הוא עדיין רחוק. הרבה יותר מאחד נפלו, ושאלת קיפניס מהדהדת באוזנינו יותר מתמיד: "היש רוח חי בנו"?