A PHP Error was encountered

Severity: Notice

Message: Undefined variable: lang

Filename: inc/common.php

Line Number: 10

בית מורשה - מאמרים: פרשת השבוע - במדברהציצית והכיפה
דף הבית > מאמרים > פרשת השבוע > במדבר
מאמרים

/

הרב ד"ר יהודה ברנדס

פרשת ציצית, מופיעה, כשאר פרשיות המצוות של ספר במדבר, בהקשר של תיאור אירועים מן המסע במדבר. שלא כבספרי שמות ויקרא ודברים, ששם בדרך כלל מופיעות המצוות ברשימה רצופה. מן הסתם, הכוונה היא להשליך מן המאורעות אל המצווה וטעמה. פרשת ציצית יש בה תוכן עיוני: זכירת יציאת מצרים, ומתוך כך נקבעה יחד עם פרשת שמע ו"והיה עם שמוע" בחובת קריאת שמע שחרית וערבית. אולם הופעתה בתורה בתוך סיפור המסעות במדבר, מעידה על כך שיש להתייחס לא רק לתוכן העיוני שלה, אלא למשמעות המעשית של לבישת הבגד שציציות מוטלות בו.
הציצית נועדה לזכרון: "וראיתם אותו וזכרתם את כל מצוות ה'", "למען תזכרו". הזכרון בתורה איננו עניין של ידיעה בלבד, אלא של מודעות והפנמה. הזכרון מחייב עשיה: "וזכרתם ... ועשיתם", "למען תזכרו ועשיתם את כל מצוותי". צריך אדם שיהיה מודע תמיד למציאות ה', לחובתו לקיום המצוות. כך גם לגבי מצוות אחרות: החובה לזכור "כי עבד היית בארץ מצרים", פירושה שאדם צריך לחיות תמיד במודעות שכל אדם יכול להיות עבד, ולכן צריך לנהוג באחווה אנושית ובכבוד כלפי העבדים והגרים. "זכור את יום השבת לקדשו" - בית שמאי ובית הלל נחלקו באופן המדויק של הזכירה, אולם כולם מסכימים שהכוונה היא שכל אימת שאדם רואה דבר נאה בימות החול, הוא צריך לייחד אותו לשבת. דהיינו, עליו לחיות את חייו כך שיהיה מודע כל הזמן, שהמובחר שברשותו מיועד לשבת.
הציצית נועדה ליצור מודעות מתמדת למציאות ה', לחובת קיום מצוות, לזכרון יציאת מצרים, ומתוך כך לשמירת הלב והעיניים: "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם". אחת הבעיות של שומרי מצוות איננה חוסר אמונה או קושי בהבנת המצווה, אלא החובה המתמדת לחיות בצל הקב"ה ולנהל כל פרט בחיים על פי מצוותיו. השכחה, בהקשר זה, פירושה, שיש מצבים שבהם אדם שוכח, דהיינו - בלתי מודע, את חובותיו. הוא יודע שאסור לו לנבל את פיו, אך בעיצומו של משחק כדורגל סוער, כשהוא נרעש ונרגז מהחמצה משוועת - נפלטים מפיו דברי גידוף. הוא יודע שאסור לו לתת עיניו במי שאסורה לו, אבל בלכתו ברחוב ודעתו מוסחת, הוא שוכח זאת. הציצית מיועדת להזכיר, דהיינו - לשמר את המודעות ערה וקיימת בכל עת.
יש בציצית שני מימדים: מימד של זכרון אישי - לובש הבגד עצמו זוכר מיהו ומה מקומו בעולם. סיפור ידוע במסכת עבודה זרה על אדם שביקש לעבור עבירה חמורה, ובאה הציצית "וטפחה על פניו". לפי הביאור הזה, אין צורך שהציצית תראה כלפי חוץ. לפיכך יש הנוהגים להלכה, שאינם מוציאים את הציצית מחוץ לבגדיהם. יש מימד אחר, הפונה כלפי חוץ: בעל הציצית ניכר כלפי חוץ כמי ששייך לקהל מקיימי המצוות ועובדי ה', ולכן הוא יתבייש לעבור עבירה. הציצית היא גם "תג חברתי". המימד הזה מודגש יותר אצל אלו הנוהגים שציציותיהם נראות כלפי חוץ.
דומני, שעל פי פשוטו של מקרא, הציצית לא נועדה לצורך הזיהוי החיצוני. המצוה שנועדה לסמן ולתייג את ירא ה', היא מצות תפילין של ראש. עליה סמכו את הפסוק: "וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך", והיא המיועדת לצרכי חוץ. בעבר, היו הולכים מעוטרים בתפילין של ראש כל היום, ובזה היה ניכר לרבים, השיוך של האדם לקהל מייחדי ה'. כיום, כאשר אין מניחים תפילין בכל שעות היום, ממלאת הכיפה את מקום התפילין כסמל להשתייכותו של אדם לקהילת ההולכים בדרך ה'.
הכיפה אינה מצוה מן התורה, אולם היא הפכה להיות בזמננו תו זיהוי. אפשר לצאת ידי חובת ההלכה של כיסוי הראש גם בכובע רגיל שאינו ניכר. באופן הזה, חבישת הכובע דומה ללבישת ציצית מוצנעת מתחת לבגדים. יש סיבות שונות מדוע לעשות כך: לעתים עושים זאת בחו"ל מחשש לפגיעה אנטישמית, לעתים גם בארץ – כדי לא להבדל מכלל החברה. ויש כמובן גם שיקול הפוך, להפגין בגאוה את ההשתייכות לעם ישראל ולציבור מקיימי המצוות בתוכו.