A PHP Error was encountered

Severity: Notice

Message: Undefined variable: lang

Filename: inc/common.php

Line Number: 10

בית מורשה - מאמרים: פרשת השבוע - במדברשלחי מצווה
דף הבית > מאמרים > פרשת השבוע > במדבר
מאמרים

פרשת שלח: שלוחי מצוה /

הרב ד"ר יהודה ברנדס

משה רבנו שלח מרגלים, פעמיים. הראשונים, אלו שנים עשר נשיאי ישראל הנכבדים, שיצאו לתור את הארץ, הוציאו את דיבתה רעה וגרמו רעה גדולה לעצמם ולכל עם ישראל. בפעם השניה, שלח מרגלים לרגל את יעזר בארץ האמורי, בעקבות מעשה הריגול הזה נכבשה העיר והכפרים אשר סביבותיה והורישו את האמורי שישב בה (במדבר כא לב). על פי המדרש (תרגום יונתן שם) היו אלו פנחס וכלב. הם שני המרגלים שנשלחו גם על ידי יהושע לרגל את יריחו לפני חציית הירדן והכניסה לארץ, ואשר שבו להודיע שנפל פחד ה' וישראל על יושבי הארץ.
כמה וכמה הסברים ניתנו לסיבת הכשלון של המרגלים הראשונים, ולעובדה שלמרות זאת המשיכו משה ויהושע במשלוח מרגלים. קיימים הבדלים באופי המשימה, בהגדרת המטרות, במספרם של המרגלים ועוד. אך המדרש בפרשתנו (תנחומא א) מתעלם מכל ההבדלים הללו ומתמקד בדמותם של המרגלים עצמם. לדעת המדרש, המרגלים הראשונים היו רשעים, ואילו האחרונים, כשרים היו. עובדה היא, שגם בחבורה המרגלים הראשונה היו שניים יוצאים מן הכלל, שלא נספחו עם שאר המרגלים, הלא הם יהושע וכלב, שהתנגדו לדברי חבריהם והכחישו אותם בתוקף. מכאן שההבדל אינו נובע מן הנסיבות והאיפיונים של מסעי השליחות השונים, שהרי גם בשליחות הראשונה נבדלו יהושע וכלב לטובה.
השלוחים האחרונים, על פי המדרש, מוגדרים כשלוחי מצוה שמסרו נפשם להצלחת שליחותם. ו"אין לך חביב לפני הקב"ה כשליח שהוא משתלח לעשות מצוה, ונותן נפשו להצלחתו". לכאורה, גם מרגלי משה היו שלוחי מצוה, שהלא נשלחו על ידי משה והעדה לתור את הארץ כחלק מן ההכנות לכניסה אליה, ומדוע נחשבים הם לרשעים?
כאמור, עיקר חידושו של המדרש הוא בכך שלא הנסיבות החיצוניות קבעו את טיבה של השליחות, אלא אישיותו של השליח. לפיכך יש לומר, שגם העובדה שאדם הולך בשליחות של מצוה, עדיין אינה הופכת אותו לשלוח מצוה החביב לפני הקב"ה. המדרש מדגיש שהחביב לפני ה' הוא מי שנתן נפשו להצלחת שליחותו.

הפער בין עשרת המרגלים לבין יהושע וכלב מלמד שבאותה שליחות עצמה יכול אדם אחד להיות חביב ה', מוגן מפני כל סכנה כדין שלוחי מצוה שאינם ניזוקים, ואחר רשע מרושע, שגרם חורבן לכל עם ישראל במעשיו. הפולקלור היהודי עשיר בסיפורים על "משולחים", אנשים שנשלחו על ידי מוסדות לגיוס כספים. חלקם דמויות מופת היסטוריות, כדוגמת החיד"א, ועל אחרים, להבדיל, מסופרות בדיחות יהודיות עגמומיות, כיצד גרמו בדרכים שונות ומשונות יותר נזק מתועלת לעצמם ולמשלחיהם.

שליח מצוה חייב לבצע את שליחותו מתוך תודעה של מצוה ומתוך מסירות נפש למען השליחות. לא די בעצם העובדה שההקשר של הנסיעה שלו הוא הקשר של מצוה או שבשלב כלשהו של הנסיעה יש איזו מצוה. במובן זה, יש משהו מטעה במנהג העממי ליתן פרוטה של צדקה לנוסע כדי שיהפוך להיות "שליח מצוה" והדבר יגן עליו מפני המזיקים. "שליח מצוה" הוא מצב נפשי שבו כל מעשיו של הנוסע מכוונים לקראת המצוה, ולא ניתן להפוך על פניו מסע שאין בו ערך מצוותי, באמצעות התחכמות שכזאת.

אין פסול בנתינה הסמלית של המטבע לנוסע לשם שמירה. זהו נוהג יפה – כל עוד הוא מובן בהקשרו ובמידתו. הסכנה במנהג הזה הוא בזילות הערך של המושג "שליח מצוה". יש לקוות שאנשים אינם מבלבלים ביניהם, ואינם סבורים שאפשר להשוות את המטייל היוצא לנופש בחו"ל מצויד במטבע, לשליח החב"די ומשפחתו הנוסעים לארץ רחוקה כדי להקדיש שם את חייהם להקמת בית חב"ד ולהפצת תורה ויהדות בארץ לא זרועה. גם התפקיד "שליח" הניתן כיום לשלוחי מדינת ישראל, הסוכנות היהודית או תנועת הנוער, אינו מבטיח את איכות השליחות וטיב הנסיעה. מן הסתם, רובם הגדול של השליחים מקדישים את זמנם לעבודה מסורה ולביצוע ראוי של מטרת שליחותם, ועל כך הם זכאים לכל ברכה ושבח. אולם לא השם "שליח" גורם, אלא המעשים.

במהלך הדיון על זכותו של שליח מצוה, מזכיר המדרש גם את ההלכה ששליחי מצוה פטורים מן הסוכה ורשאים להפליג סמוך לשבת בניגוד לנוסעים רגילים המחויבים לצאת להפלגה פרק זמן של שלשה ימים קודם השבת בהפלגה ארוכה, ופרק זמן מספיק כדי שיגיעו ליעדם לפני שבת, בהפלגה קצרה. בלשון המדרש: "שליח מצוה דוחה את השבת". מובן מאליו שמדובר על שליחות משמעותית ובעלת חשיבות רבה, ולא על מעשה מצוה שנעשה כמין "מתיר" לנסיעה חסרת-ערך, וכמין קמיע לשמירה מפני הסכנה.

מעבר למושג השליחות המוגבל בזמן ובהגדרת משימה שבו עוסקת פרשתנו, קיימת תפיסה מקיפה יותר של תודעת השליחות, והיא התודעה שכלל חייו של אדם הם שליחות. כהנים הם שלוחיהם של ישראל ושל הקב"ה בעבודתם, הנביא שלוח מאת ה' אל עם ישראל. ובעצם, כל אדם מישראל יכול להגיע למדרגה כזאת של הכרת תפקידו בעולם – כמי שנשלח לעולם הזה כדי למלא בו תפקיד, ותוכן חייו סובב סביב הכשרת עצמו לקראת אותה השליחות, והקדשתם לביצועה על הצד הטוב ביותר.