A PHP Error was encountered

Severity: Notice

Message: Undefined variable: lang

Filename: inc/common.php

Line Number: 10

בית מורשה - מאמרים: פרשת השבוע - במדבריגדל נא
דף הבית > מאמרים > פרשת השבוע > במדבר
מאמרים

/

הרב ד"ר יהודה ברנדס

בפרשת המרגלים עשה משה רבנו שימוש במידות הרחמים שלמד מה' בחטא העגל, כדי להציל את העם מן העונש הצפוי לו. עיון בפרשיה זו מאפשר ללמוד על סדרי תפילה ובקשת רחמים לפני ה'.
חטאם של המרגלים היה שהוציאו דיבת הארץ רעה אל בני ישראל. חטאם של בני ישראל לא היה רק בכך שקיבלו את דברי המרגלים, אלא באופן שבו הגיבו למידע הזה. בשמעם את דברי המרגלים הם באים בתלונה על ה': "ולמה ה' מביא אותנו אל הארץ הזאת לנפול בחרב...". יהושע וכלב מצביעים על משמעותה של תלונה זו באמרם: "אך בה' אל תמרודו", וגם ה' בתגובתו מתייחס לכך: "עד אנה ינאצוני העם הזה ועד אנה לא יאמינו בי". הביטוי השגור "חטא המרגלים" מטעה, מפני שנוטים לחשוב שמדובר על חטאם של עשרת המרגלים מוציאי דיבת הארץ רעה, אבל הבעיה המשמעותית, לדור ההוא ולדורות הבאים, היא חטאו של העם בעקבות מעשה המרגלים. הקצף האלקי והעונשים שהושתו על העם כולו נפרדים מן העונש הפרטי והמיוחד שהושת על המרגלים עצמם, וכנגד הגזירה הזאת עמד משה להתפלל.
משה לא התפלל על המרגלים ולא ניסה למנוע את ענישתם בחומרה הראויה, משה ניגש לתפילה כדי להציל את העם מן העונש הצפוי לו. ה' אומר לו: "אכנו בדבר ואורישנו ואעשה אותך לגוי גדול ועצום ממנו", וכנגד גזירה זו באה תפילתו.
תפילתו של משה מורכבת משלשה חלקים. בחלק הראשון הוא מעלה טיעונים כנגד הגזירה: "ושמעו מצרים... ואמרו אל יושב הארץ הזאת ... מבלתי יכולת ה' להביא את העם הזה אל הארץ אשר נשבע להם וישחטם במדבר". הטיעון העיקרי של משה רבנו הוא לכבוד שמים – החשש מחילול השם שיגרם מכך שעם ה' ימות במדבר מבלי להגיע אל הארץ ומבלי שהושלמה המטרה של יציאת מצרים. בחלק השלישי והאחרון, משה מבקש סליחה: "סלח נא לעוון העם הזה כגודל חסדך וכאשר נשאת לעם הזה ממצרים עד הנה". כלומר, הוא מפנה את המבט מהחשש לחילול ה' לבקשת חסד הסליחה כלפי העם. בתווך, בין שתי פיסקאות הטיעונים, מצטט משה את מידות הרחמים, שהם הליבה של תפילתו – האמצעי לעורר את מידת הרחמים, שאותה למד מהקב"ה בחטא העגל.
היחידה הזאת כוללת שני פסוקים, הראשון הוא הקדמה: "ועתה יגדל נא כח א-דני כאשר דברת לאמר". והשניה היא ציטוט חלקי של מידות הרחמים: ה' ארך אפים ורב חסד נשא עון ופשע ונקה לא ינקה פקד עון אבות על בנים על שלשים ועל רבעים".
המפרשים הצביעו על כמה חידושים ייחודיים לפיסקה זו. ראשית, השימוש בשם אדנות, שהוא יחסית נדיר בתורה, ובספר במדבר זו הפעם היחידה בה הוא מופיע. שנית, הרעיון של "יגדל נא כח" – מה מובנה של תפילה המבקשת את הגדלת כוחו של הא-ל? ושלישית, השימוש במידות הרחמים באופן חלקי –אילו מידות אינן מופיעות ומדוע?
שם אדנות מופיע בתורה תמיד בעת פניה ישירה אל ה', וברוב המקרים, בעת בקשת תחנונים על גזירה שנגזרה. אברהם פנה כך אל ה' בבקשו את הבטחת הזרע והארץ בברית בין הבתרים, בה נודע לו ש"גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום וענו אותם". ובתפילתו על סדום, כשהתמקח עם הקב"ה על הצלת הערים. משה פנה בשם הזה במעמד הסנה כשביקש להשתחרר מן השליחות למצרים, בפרשת ואתחנן בתפילתו להכנס לארץ, ובחטא העגל, בבקשו "ילך נא א-דני בקרבנו". בחלק מהמקרים נענו נדחו הבקשות, ובחלק מהם הועילו התחינות רק באופן חלקי, כמו בפרשת המרגלים – בה הועילה תפילת משה לבטל את הגזירה המיידית, אולם עונשו של דור המדבר לא התבטל והם לקו במניעת הכניסה לארץ ומוות במדבר. לפיכך יש לפרש, שבשונה ממידת הרחמים הגמורה המבוטאת בשם הוי"ה, שם אדנות מבטא היבט של דין משולב ברחמים.
שני החידושים האחרים בתפילתו של משה עולים בקנה אחד עם הבנה זו. הקריאה "יגדל נא כח א-דני" מתפרש כהגברת כוחה של מידת הרחמים על מידת הדין, כמין קריאת עידוד לאחד משני הצדדים המתנגשים – כוח הרחמים מול מידת הדין המוצדקת, התובעת את העונש הראוי. מידת הדין אינה בטלה לגמרי, אולם מוחלשת במידה מסוימת. (ראב"ע, רמב"ן, ר' בחיי ועוד מפרשים על הפסוק). הקיצור של י"ג המידות אף הוא מתפרש כך: נוסח מקוצר זה חסר את העצמה המלאה של מידת הרחמים הגמורים הפועלת בי"ג המידות בשלמותן. זה מובנו של החוסר באחד משני שמות הוי"ה, והעדרן של "רחום", "חנון" ו-"נוצר חסד לאלפים", כולם ביטויים של ריבוי ברחמים, שלא הגיע לכדי מיצוי בתפילת משה ובתגובת ה'.

מדוע לא ביקש משה יותר? מדוע לא הזכיר את כל י"ג המידות? מדוע לא פנה בשם הוי"ה של הרחמים הגמורים? נראה, שבעלי תפילה במדרגתם של אברהם אבינו ומשה רבנו יודעים לשער מהו הכוח העומד לרשותם, לא תמיד מוצדק להפעיל רחמים גמורים. משל למה הדבר דומה: כאשר ילד חולה, יבקשו ההורים בתפילתם החלמה גמורה, זו מידת הרחמים השלמה. אולם כאשר האב כועס על הבן שחטא או המורה על התלמיד שהתרשל, ואמא מבקשת עליו רחמים, היא יודעת שויתור גמור לא רצוי. צריך לבטא את הכעס ואת הביקורת, צריך להציב דרישות, וגם להעניש, כדי ללמד את הילד לקח, בחינת חוסך שבטו שונא בנו. במקרה כזה, מידת הרחמים מבקשת למעט ולהקל ולא למצות איתו את הדין, אך לא לבטל את מידת הדין לגמרי.

משה לא יכול, ואולי גם לא רצה, לבטל לגמרי את תגובת ה' לחטא המרגלים. על המרגלים עצמם לא התפלל בכלל. ואילו תפילתו על העם לא כללה שום הצדקה של מעשיהם. תחילת תפילתו של משה היתה בהבעת חשש לחילול השם במקרה שבו ימוצה הדין עם העם עד תום, וחתימתה בבקשת סליחה בסגנון של בקשת ארכה: "כאשר נשאת לעון העם הזה ממצרים ועד הנה". (עי' רמב"ן). ואכן, בסיום תפילתו נענה ה' ואומר: "סלחתי כדברך" אך ממשיך מייד: "ואולם חי אני וימלא כבוד ה' את כל הארץ..." ומפרט את העונש הצפוי לעם. יש חילול השם שבהפעלת מידת הדין הגמורה, אך גם הפעלת מידת הרחמים הגמורה המתעלמת לגמרי מן הפגיעה בכבוד ה' אינה ראויה, לכן נדרש איזון מסוים בין שתי המידות. כח א-דני יגדל, אך לא יבטל לגמרי את מידת הדין.