A PHP Error was encountered

Severity: Notice

Message: Undefined variable: lang

Filename: inc/common.php

Line Number: 10

בית מורשה - מאמרים: פרשת השבוע - במדברנונים הפוכות
דף הבית > מאמרים > פרשת השבוע > במדבר
מאמרים

פרשת בהעלתך: נונים הפוכות /

הרב ד"ר יהודה ברנדס

בספר התורה, מסומנים הפסוקים "וַיְהִי בִּנְסֹעַ הָאָרֹן וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה קוּמָה ה' וְיָפֻצוּ אֹיְבֶיךָ וְיָנֻסוּ מְשַׂנְאֶיךָ מִפָּנֶיךָ: וּבְנֻחֹה יֹאמַר שׁוּבָה ה' רִבְבוֹת אַלְפֵי יִשְׂרָאֵל" על ידי אותיות נו"ן הפוכות, אחת לפני הפסוקים ואחת אחריהן. טעמים רבים ניתנו להשמה ב'סוגריים' של שני הפסוקים. רש"י, לדוגמה, מציע שהסוגרים מבטאות שהפסוק אינו במקומו. והוא שובץ כאן 'כדי להפריד בין פורענות לפורענות', - הפורענות שאחרי פרשה זו היא פרשת המתאוננים, והפורענות שקודם פרשה זאת היא הפסוק המכיל את הביטוי 'ויסעו מהר ה'' שעל פי המדרש מבטא ירידה רוחנית מן המדרגה שהיו בה בהר סיני.

בגמרא (שבת קטז ב) נחלקו בכך תנאים, ר' שמעון בן גמליאל הוא אביה של שיטת רש"י, שלפיה הפסוק אינו נמצא במקומו ובהקשרו ומקומו הטבעי הוא בפרשת סידור המחנה ותנועתו. כנגדו, סבור רבי שהסימניות מורות שהפרשיה הקצרה הזאת בת שני הפסוקים בסך הכל, חשיבותה כשל ספר מספרי התורה, ובעצם יש למנות בתורה שבע ספרים, ולא חמשה חומשים. את ספר במדבר יש למנות כשלשה ספרים, החלק שלפני פרשת 'ויהי בנסוע' החלק שאחריה, והיא עצמה. למרות שהרעיון למנות את שני הפסוקים הללו כיחידה בעלת ערך שווה לחומש בראשית או שמות, נראה אגדי ומליצי לחלוטין, הופקה ממנו מסקנה הלכתית-מעשית; שעור המינימום של קטע מספר תורה הראוי לשימור והצלה הוא שמונים וחמש אותיות, כמספר האותיות בפרשית 'ויהי בנסע'. ללמדך, שאכן פרשיה זו קובעת את יחידת המשמעות הספרותית הבסיסית ביותר בתורה. גם אליבא דהלכתא.

רבי ורשב"ג אינם חולקים לגבי הנקודה המהותית: היחידה המוסגרת בנו"נים ההפוכות היא אכן יחידה עצמאית ונבדלת. המחלוקת היא רק לגבי מיקומה המקורי, ותפקידה במיקומה הנוכחי.
הנחת היסוד המשותפת, שפרשיה זו היא יחידה עצמאית המפרידה בין שני חלקי הספר, ניכרת יפה מפשוטו של מקרא ומסדורו של חומש במדבר. עד לפרשיה זו לא תוארו חטאים וכשלונות של עם ישראל. אדרבה, פרשיות הפתיחה של ספר במדבר הן מלאות הוד ועטורות שגב. המפקדים, סידור המחנה במנוחה ובמסע, חנוכת המשכן, בחירת הכהנים, פדיון הבכורות, משיחת הכהנים ותחילת עבודתם בקודש של הכהנים והלויים. כל אלו, רוח של רוממות חופה עליהם. כל זה מסתיים בפרשת 'ויהי בנסוע הארון', אחריה מופיעה פרשת המתאוננים, ומכאן ואילך כל פרשה וסיבוכיה: הצורך במינוי הזקנים, הביקורת של מרים ואהרן על משה, פרשת המרגלים והמעפילים, פרשת המרי של עדת קרח ועוד.

לפי שיטת רשב"ג ורש"י שבעקבותיו, התורה רמזה לכך כבר בפסוקים הקודמים ל'ויהי בנסוע', בדברה על עזיבת הר סיני, תוך הענקת משמעות שמעבר לעובדה הגיאוגרפית. עזיבת הר סיני היא תחילתה של ירידה רוחנית, ומבשרת את בואו של 'יום קטנות'. תופעה דומה לזו שתוארה בפרשת בשלח בחומש שמות, כאשר מיד אחרי רוממות שירת הים באות פרשיות של תלונות ומלחמת עמלק. ושוב אירע כדבר הזה בסיפור חטא העגל העוקב לסיפור נתינת התורה במעמד הר סיני.
 

הסיפור החוזר בשני החומשים הוא סיפורה של דעיכת ההתלהבות הראשונית וכניסה לחיי שגרה לא נוחים ולא פשוטים של קיום במדבר. השאלה שעדיין טעונה ביאור היא מדוע נבחרה דווקא פרשית 'ויהי בנסוע' לשמש כ'קו פרשת המים' וכפתיח לחלק הספר העוסק בקשיים ובתלונות עם ישראל.
יש לומר כך: פרשת 'ויהי בנסוע הארון' טומנת בחובה את הפתרון לבעיה. היא מעידה על היכולת 'להסיע את הארון'. כלומר, על קיומה של אפשרות לקחת את ארון ברית ה' והתורה שבו אל מסע המחנות. לטלטל את התורה, לנייד את המעמד הטקסי של נתינת התורה בהר סיני ולהפוך את התורה נגישה וזמינה לכל, בכל עת.
זו התורה שיוצאת עם עם ישראל למלחמות, והיא גם היוצאת עם כל אדם מישראל למלחמת הקיום שלו, מלחמת הקיום החמרית, פרנסה ובריאות, ומלחמת הקיום הרוחנית. שבהן עליו להביא אל תוך עולם החולין והשגרה היומיומית את קדושת התורה, את לימודה ואת החיים על פיה. זו דרך החיים המסומלת על ידי 'נסוע הארון'.

הישיבה, בית המדרש, הם בבחינת מעמד-הר-סיני. עזיבת הישיבה, בין אם לזמן קצר – השרות הצבאי, בין אם באופן סופי בסיום שנות הלימודים בה, אינה פרידה מן התורה, אלא אם כן אדם סבור שהתורה מקומה בסיני ולא שמע על הדרך להביאה משם, לקחתה עמו לכל ימי חייו. חמור שבעתיים המצב אם אם הוא גם נפרד בעליצות יתירה מן ההר, ומנתק את הקשרים, 'כתינוק הבורח מבית הספר'. אבל אם אדם מבין שכשם שהמעמד בהר סיני היה זמני אך לא סופי, כך גם שנות הישיבה בחייו, הן פרק זמן קצוב שבו מתרחש 'מעמד קבלת התורה' של כל יחיד ויחיד, אבל לא זו דרך החיים המיועדת לו על פי תורה. כבן תורה, עליו ליטול את הארון הברית ולהסיעו איתו לחייו שבחוץ. הן בקביעת עתים ללימוד תורה, הן בקיום המצוות, והן – בהרחבת גבולות התורה על ידי מציאת המקומות שבהם היא נפגשת, משוחחת ומגיבה עם התרבות הסובבת אותה.

טבע העולם שמעמדים נשגבים ומרוממים מותירים טעם של געגוע, ולפעמים גם תסכול בשל חוסר היכולת לשחזר את השגב של המאורע, את ההתרגשות, את התפעמות הנפש ואת המתח הנפשי, הרגשי והתבוני שנוצרו במעמד ההוא. כך במתן תורה, כך במועדי ישראל, כדוגמת תפילת הנעילה של יום הכפורים, וכך גם במאורעות מעגלי החיים: לידת ילד, בר ובת מצוה, חתונה וכיוצא בזה. האירוע עצמו קצר מאד יחסית מוסגר ב'שתי נונין הפוכות' ומפריד בין שני פרקים ממושכים שלפניו ואחריו: מצד אחד – הוא שיאה של מערכת הכנות ממושכת, טעונת התרגשות וציפיה, מצד שני – הוא תחילתה של תקופת חיים אחרת, נטולת הוד, שבה צריך לממש בתוך שגרת היום יום את ערכי היסוד הנשגבים שעלו וצפו על הפרק בעת המאורע המרומם.

במובן הזה, כל אירוע מן הסוג הזה דומה לפרשת 'ויהי בנסוע הארון'. גם כמאורע-פרשיה הקוטעת את רצף העניינים ופותחת סדר חיים והנהגה אחר לחלוטין. גם בתכנים – יש למלא אותו בתוכן שיבטא את ההבנה שהאירוע אינו עומד לעצמו, אלא הוא מהוה אירוע סיכום של ההכנות ואירוע פתיחה של סדר החיים שיבוא אחריו: כפרשת ויהי בנסוע הארון, המדריכה לבחור בתורה כמלווה הצמודה של האדם והעם בדרך החיים החדשה שהוא פוסע בה, עם התרחקותו מהר סיני.