A PHP Error was encountered

Severity: Notice

Message: Undefined variable: lang

Filename: inc/common.php

Line Number: 10

בית מורשה - מאמרים: פרשת השבוע - במדברפרשת איגיון
דף הבית > מאמרים > פרשת השבוע > במדבר
מאמרים

פרשת איגיון /

הרב ד"ר יהודה ברנדס

 

"זאת חוקת התורה", היא הכותרת של הפרשה העוסקת במת, בטומאתו, ובטהרה ממנו על ידי אפר פרה אדומה. ידוע, שחוקה משמעה – חוק שאין בו הגיון. גזירה אלקית. וכך פרטו במדרש:
"זה הוא שאמר הכתוב: 'מי יתן טהור מטמא לא אחד' (איוב יד) ... שנינו: 'המת בבית הבית טהור, יצא מתוכו הבית טמא', מי עשה כן, מי צוה כן, מי גזר כן? לא אחד? לא יחידו של עולם? שנינו: 'כל העוסקין בפרה מתחלה ועד סוף מטמאין בגדים, היא גופה מטהרת בגדים!' אלא אמר הקב"ה חוקה חקקתי גזרה גזרתי ואין אתה רשאי לעבור על גזרתי". (תנחומא חקת ג')


ההלכות של טומאת מת מכילות בתוכן פרטים הנראים בלתי-הגיוניים בעליל. המדרש מצביע על שתים מהן, ובהמשכו הוא מונה תופעות דומות במצוות נוספות. מעבר לכך, המדרש מעורר תהיות עמוקות ביחס להגיון של כל המציאות, שככל הנראה דווקא נושא המוות הוא שמעורר אותן.

איגיון הוא צירוף חדש בעברית, תרגום למונח האנגלי non-sense. איגיון מגדיר סוג של ביטוי, מרמת המילה ועד יצירה שלמה, שנראה על פניו בנוי הגיוני לגמרי, אבל מבט שני חושף בתוכו סתירות או אי-מובנות ברמה ההופכת אותה לחסרת משמעות. יצירת נונסנס, עשויה להחשב ליצנות ושחוק בעלמא, אולם בביקורת התרבות והאמנות, ובפילוסופיה, נוטים להתייחס אליה בהרבה יותר רצינות. ההנחה היא שהאיגיון יכול לשמש כלי המיועד לחשוף היבטים עמוקים ומשמעותיים של החיים, החברה והתרבות, שאלות יסוד במדע הלשון ובעיות יסוד של הלוגיקה והפילוסופיה. על יצירות איגיון מפורסמות אחדות נכתבו פירושים ומחקרים רבים, ויש יוצרים שבחרו דווקא בדרך האיגיון כדי להביע את הביקורת החברתית שלהם או כדי לנסח את ההגות הפילוסופית שלהם.

יתכן שחז"ל התייחסו למונח "חוקה", במובן ובהקשר דומים מאד למובן המודרני של "איגיון". התנחומא שצוטט לעיל הצביע על הכשל הלוגי הקיים בהלכות טומאת המת, ההופך את עולם טומאת המת לעולם מוזר וקסום כמו "ארץ הפלאות" או "ארץ המראה" של עליסה, יצירותיו של לואיס קרול הנחשבות לדגמים קלאסיים של יצירות איגיון. המבוכה האוחזת את הנכנס לעולם זה של הלכות פרה אדומה, עלולה להידמות לזו שמלווה את "הטרמפיסט" המסייר ב"גלקסיה" של דגלס אדמס.
כשם שספרות האיגיון מבקשת לעתים להצביע על חוסר ההגיון הקיים בעולם, גם אם היא עושה זאת בדרך של הפלגה והקצנה, אפשר לומר שגם הלכות טומאת המת מבקשות להצביע על איגיון עמוק ויסודי יותר, האיגיון של עולם החיים והמוות עצמו.
כך נוסחו הדברים במדרש בתחילת פרשתנו:
יתברך שמו של מלך מלכי המלכים הקב"ה שברא את עולמו בחכמה ובתבונה ולגדולתו אין חקר ולנפלאותיו אין מספר דכתיב (תהלים לג) 'כונס כנד מי הים נותן באוצרות תהומות' ...ואם תאמר שזה תימה גדולה שאין מתערבין כל מימי הים? הרי פרצוף שברא הקב"ה בבני אדם מלא הסיט יש בו כמה מעינות ואינן מתערבין זה בזה, מי עינים מלוחים מי אזנים שמנים מי חוטם סרוחים מי הפה מתוקים...
ללמדך שבכל דבר הקדוש ברוך הוא עושה שליחותו ולא ברא דבר אחד לבטלה, ופעמים שהוא עושה שליחותו ע"י צפרדע ופעמים ע"י יתוש, פעמים ע"י צרעה ופעמים ע"י עקרב.
אמר רבי חנין מצפורי: מעשה בעקרב אחד שהלך לעשות שליחותו של הקב"ה בעבר הירדן וזימן לו הקב"ה שם צפרדע אחת ועבר עליה והלך אותו עקרב ועקץ את האדם ומת...
מעשה בשני בני אדם שהיו מהלכין בדרך אחד פקח ואחד סומא ישבו לאכול פשטו ידיהם לעשב השדה ואכלו מהם זה שהיה פקח נסתמא וזה שהיה סומא נתפקח לא זזו משם עד שזה נסמך על זה שהיה מסמכו.
מעשה באחד שהיה הולך מארץ ישראל לבבל כשהיה אוכל לחם ראה שני צפורים מתנצים זה עם זה, הרג אחד מהן את חברו הלך והביא עשב והניחו על פיו והחיהו. הלך אותו האיש, נטל אותו עשב שנפל מן הצפור, הלך להחיות בו את המתים. כשהגיע לסולמה של צור מצא אריה מת מושלך בדרך והניח אותו העשב על פיו והחיהו, עמד הארי ואכלו.
טיטוס הרשע נכנס בבית קדשי הקדשים כשהוא מחרף ומגדף, עמד וגדר את הפרוכת ונטל ספר תורה והציעה, והביא שתי זונות ועבר עליהם, שלף את חרבו וקצץ את הספר. ונעשה נס והתחיל הדם מבצבץ ממנו! התחיל משתבח לומר שעצמו (כלומר, את הקב"ה בעצמו כביכול) הרג, התחיל מתגבר והולך... אמר לו הקב"ה: רשע בן רשע, בריה פחותה וקלה שבבריותי אני משלח בך לבערך מן העולם, נכנס יתוש בחוטמו ועמד בחוטמו ג' שנים... ומת במיתה משונה.
...שכן דרכו של הקב"ה לעשות שליחותו על ידי דברים קלים לכל המתגאים עליו ושולח להם בריה קלה להפרע מהן להודיעם שאין גבורתם ממש. (תנחומא חקת א)
המבחר שלקטנו מתוך רשימת התופעות והמעשיות המוזרות והמופרכות שמונה התנחומא, מספיק כדי ללמדנו שהדרשן ביקש להשמיענו עד כמה העולם שבו אנו חיים הוא עולם מוזר ולא-הגיוני, ובעיקר, עד כמה האופנים של חולי ובריאות, חיים ומוות הם חסרי הגיון. והלא כשמסבים את תשומת הלב להתבונן בעולם בדרך הזאת, יכול כל אחד ואחד להוסיף דוגמאות אישיות המוכרות לו, כהנה וכהנה.

מגמה אחרת של התמודדות מודרנית עם האיגיון היא ה"אבסורד". זהו זרם מודרני בפילוסופיה, בספרות, בתיאטרון ובתחומי יצירה אחרים, המצביע על חוסר ההגיון הקיים במציאות ומבקש להסיק מכך בדרך כלל את חוסר המשמעות של הקיום. המסקנה הנובעת מכך עשויה להוביל להתאבדות, פתרון שאיתו התמודדו סופרים והוגים כקאמי וסארטר, או לאמונה דתית שאינה מבוססת על הגיון, כזו של קירקגור. מקום מרכזי בתפיסתם של הוגים מן התחום הזה תופס המוות, והם נוהגים לומר שהמוות הוא הדבר היחידי הוודאי בחייו של אדם, והרי זו עצמה דוגמה לאבסורד.
אולם חז"ל אינם הולכים בדרך הזאת. הם מצביעים על האבסורד, הם מתארים את האיגיון, והם עושים זאת בדווקא בסמיכות לנושא המוות, מכיון ששם נחשפים הקצוות הפרומים של המציאות. משימתם העיקרית של חז"ל, ולפי הבנתם – של כל מערכת התורה והמצוות - היא להתרחק ולהרחיק את האדם מן הקצוות המסוכנים והמערערים הללו, ולחייב את האדם להאמין שפרטים אלו אינם אלא עדות לקוצר בינתו של האדם, אך לא חלילה לאזלת ידו של הבורא. לפיכך הוא נדרש לקבל את המערכת הסדורה והמובנית של ההלכה והמצוות, האמונות והדעות שבתורה, שמקורה גבוה מבינתו של האדם, אף כי התורה מניחה לבינתו של האדם מקום נכבד וחשוב ואוסרת עליו לותר עליה.
אפשר לומר כך: אנשי האבסורד משוקעים ברצינות תהומית בפן חסר-ההגיון של הקיום האנושי ומתוך כך מוקרנים כל חייהם מהמתח והחרדה של אבדן הטעם והמשמעות לחיים. אנשי האיגיון מזהים אף הם את המימד האיגיוני של המציאות, אלא שבמקום להתיירא מפניו, הם מראים לו פנים שוחקות. בדרך זו הם ממקמים את האיגיון בפינה מוגבלת, מוזרה ואפילו משעשעת של חייהם, עולמם אינו מתפרק מכך, אלא רק מתעשר ומתגוון. ההכרה בכך שגם ההיבטים האיגיונים הם פרט מתוך נפלאותיו-אין-חקר של הבורא, מציבה אותם במקום מוגדר והופכת את ההתמודדות עמהם לנסבלת ואפשרית, אם לא למעלה מזה.

 

לע"נ מורי הרב שג"ר, שהרבה לעסוק בסוגיות אלו ודברים מתורתו משוקעים בדברינו.
במלאת שנה לפטירתו