A PHP Error was encountered

Severity: Notice

Message: Undefined variable: lang

Filename: inc/common.php

Line Number: 10

בית מורשה - מאמרים: פרשת השבוע - במדברקנאות פנחס לעומת אליהו
דף הבית > מאמרים > פרשת השבוע > במדבר
מאמרים

קנאות פנחס לעומת אליהו /

הרב ד"ר בני לאו

פרשת פנחס פותחת במקום שעצרה פרשת בלק. ניסיונותיו של מלך מואב למגר את האויב הישראלי בכוח הקללה – נכשל. בלעם בא לקלל ונמצא מברך. את הקללה האמיתית הבאנו (כרגיל) על עצמנו:
וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בַּשִּׁטִּים וַיָּחֶל הָעָם לִזְנוֹת אֶל בְּנוֹת מוֹאָב:
וַתִּקְרֶאןָ לָעָם לְזִבְחֵי אֱלֹהֵיהֶן וַיֹּאכַל הָעָם וַיִּשְׁתַּחֲווּ לֵאלֹהֵיהֶן:


התפרקות המסגרת המשפחתית הולידה סיאוב חברתי ותרבותי. נפער בור עמוק בלב המחנה. בשיאו של האירוע מגיע אחד ממנהיגי השבטים, זמרי בן סלוא, מחובר לבתו של אחד ממנהיגי מדין, ובעזות ללא גבול בא עליה לעיני כל העם. משה ושאר מנהיגי העם רואים ושותקים. השיתוק שאחז בהם היכה באחד מצעירי הכהנים, פנחס – נכדו של אהרן. הוא פורץ אל תוך הואקום הזה שולף רומח ובדקירה אחת מחסל את הישראלי והמדינית, ללא דין וללא דיין. בתחילת הפרשה זוכה פנחס לברכה מאת ה':
פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן הֵשִׁיב אֶת חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקַנְאוֹ אֶת קִנְאָתִי בְּתוֹכָם וְלֹא כִלִּיתִי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקִנְאָתִי:
לָכֵן אֱמֹר הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת בְּרִיתִי שָׁלוֹם:


פנחס הוא הראשון המתנהל כ"קנאי". ברכת השלום לה הוא זוכה מעוררת השתאות. ה' משבח אותו על ההתפרצות שלו ומעניק לו את "ברכת השלום", שהיא כידוע תופעת הנגטיב של הקנאה.
הדמות השנייה בתנ"ך המוזכרת כ"קנאי" היא אליהו הנביא. בגלל דמיון זה קבעו חכמים את פרקי הקנאות של אליהו (מלכים א פרקים יח – יט) כקריאת ההפטרה של פרשת פנחס. הרקע לקנאותו של אליהו הוא היגררות של ישראל אחרי תרבות הצידונים שחילחלה לארץ על ידי איזבל אשת אחאב מלך ישראל. מבחינה זו דומה ההידרדרות הזו למצבם של ישראל ב"בעל פעור". אולם בניגוד לקנאותו של פנחס הזוכה לברכת שמים, "זוכה" אליהו לביקורת חמורה. ה' שואל את אליהו לפשר בריחתו מהעם ואליהו עונה בתקיפות:
וַיֹּאמֶר קַנֹּא קִנֵּאתִי לַה' אֱלֹהֵי צְבָאוֹת כִּי עָזְבוּ בְרִיתְךָ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת מִזְבְּחֹתֶיךָ הָרָסוּ וְאֶת נְבִיאֶיךָ הָרְגוּ בֶחָרֶב וָאִוָּתֵר אֲנִי לְבַדִּי וַיְבַקְשׁוּ אֶת נַפְשִׁי לְקַחְתָּהּ:
תגובת ה' לתשובה זו מרתקת. הוא מעביר על פניו רוח גדולה – "לא ברוח ה"'. אחרי הרוח עובר קול רעש - "לא ברעש ה'". אחרי הרעש אש – "לא באש ה'". ואחרי האש מגיעה "קול דממה דקה". ברור שקולו של ה' מופיע בדממה הזו.


ר' מאיר לייבוש, בעל פירוש המלבי"ם לתנ"ך, מפרש את המחזה הזה כניסיון לתקן את אליהו:
הראה לו: כי במחנה רוח ורעש ואש אין ה' בם. רק בקול דממה. וממנו ילמדו שלוחיו ונביאיו: בל יסערו סער, בל ירעישו רעש ובל יבעירו אש (כמו שעשה אליהו בקנאתו לה' צבאות, שעצר את השמים ושחט את נביאי בעל) כי ה' ישלח את נביאיו שיבואו אליהם בקול דממה וימשכו את העם בעבותות אהבה ובדברים רכים.
לאחר המחזה המופלא הזה חוזר ה' ושואל את אליהו "מה לך פה"? ואליהו עונה בדיוק את אותה תשובה: "קנא קנאתי". כאילו לא למד כלום מהמחזה שעבר על פניו. אז משחרר ה' את אליהו מתפקידו ומורה לו למנות את אלישע לנביא תחתיו. לעומת פנחס הזוכה לברכת השלום בגלל קנאותו, אליהו מפוטר ממשרתו – מה נשתנה זה מזה? מדרש חכמים עמד על ההבדל בלשון תמציתית ומדוייקת (מכילתא לפרשת בא):
אליהו תבע כבוד האב ולא כבוד הבן שנאמר קנא קנאתי ... אמר לו אי איפשי בנבואתך.


אליהו מקנא לה' ומציב את עצמו כאיש הדת כנגד העם. זוהי קנאות הנפסלת להנהגה על ידי הבורא. נבחרת לחבר בין ישראל לאביהם שבשמים ולא להפריד ביניהם. זו גם נקודת השוני בין פנחס לאליהו. פנחס ראה את הפריצות אך גם ראה שעומדת להיות מגפה. הוא ביקש בקנאותו לשמור על שלמות העם ואחדותו. הפעולה שלו באה מבפנים ולא ממול. פנחס תובע את כבוד האב וכבוד הבן כאחד. לכן הוא מקבל את ברכת השלום, שמלמדת את הקנאי להכיל בתוכו את כל הניגודים. שלום שבא מתוך העדר מוחלט של עקרונות ועמידה עיקשת על ערכים אינו אלא שלום מדומה. שלום אמת עושים מתוך הכאב של הויתור. הכאב הזה בא מעולמו של הקנאי החפץ להיטיב לסביבתו ולהאיר לעולם. חוט השערה מפריד בין הקנאי המאיר בברכת שלום ובין הקנאי המלא במרירות ושנאת האחר. כולם נושאים בפיהם את "כבוד האב" – את האחריות ל"שם שמים", אך השמים יודעים את ליבות בני אדם ומבדילים בין קנאות ברוכה לזו המגונה. כמה עלבון יכול להיות בעולם כשקנאים מרים מרימים ראש ומנהיגים זרם של ניכור אכזרי. כמה חוסן יבוא לעולם כשיבואו אנשים בעלי גובה וערך, ימסרו את עצמם בקנאות לטובת הבן לא פחות מלטובת האב. לדבר זה מתפלל כל יהודי בסיום תפילתו באומרו: "תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם", וכפי שפירש הרב קוק בפירושו לסידור "עולת ראי"ה:
כי השלום האמיתי אי אפשר שיבוא לעולם כי אם דוקא על ידי הערך של ריבוי השלום. הריבוי של השלום הוא שיתראו כל הצדדים וכל השיטות, ויתבררו איך כולם יש להם מקום, כל אחד לפי ערכו מקומו וענינו.