A PHP Error was encountered

Severity: Notice

Message: Undefined variable: lang

Filename: inc/common.php

Line Number: 10

בית מורשה - מאמרים: פרשת השבוע - במדברשלום לקנאי
דף הבית > מאמרים > פרשת השבוע > במדבר
מאמרים

שלום לקנאי /

הרב ד"ר יהודה ברנדס

סיפורו של פנחס מחולק בין שתי פרשיות. חלקו הראשון, מעשה הקנאות שבו הרג את זמרי בן סלוא והמדיינית, מופיע בחתימת פרשת בלק. ואילו השבח והברכה על מעשהו נמצאים בפתיחת פרשתנו הקרויה על שמו, פרשת פנחס. יתכן שהסיבה לפיצול הזה היא בכך היא שמעשהו של פנחס היה התרופה לאסון שהמיט בלעם על ישראל, ובמובן הזה הוא מהווה חתימה של פרשת בלק. ואילו הברכה לפנחס מתייחסת לעתיד, שלו כפרט ושל עם ישראל בכלל. עתידו של פנחס כרוך בעתידו של העם, הנדון בפרשה: הגשמת חזון המעבר לארץ ישראל וההתיישבות בה. בפרשה זו יעסוק משה רבנו בחיפוש יורש, ובאופן טבעי, יש מקום לצפות להשתלבותו של פנחס בהנהגה העתידית של העם, אחרי מות משה ועם הכניסה לארץ.
הפער בין שני חלקי הסיפור אינו מתמצה רק בעובדה שהוא מתפרס על שתי פרשיות, הבעיה העיקרית היא היחס המפתיע בין המעשה לבין הברכה. המעשה הוא מעשה של קנאות והוא מתואר גם בחריפות, לקיחת הרומח ודקירתם של העבריינים מתוארת בצבעים עזים. כנגד האוירה השוררת בפרק הקנאות שבסוף פרשת בלק, שוררת בפרק הברכה הפותח את פרשת פינחס אוירה הפוכה ממש, אוירה של פיוס ושלום. וכך הדגיש זאת בדרכו, מדרש תנחומא:

"פנחס בן אלעזר, מה ראה הקב"ה ליחס פנחס אחר מעשה זה? שבשעה שנדקר זמרי עם כזבי עמדו השבטים עליו ואמרו ראיתם בן פוטי זה, שפיטם אבי אמו עגלים לעבודה זרה, הרג נשיא שבט מישראל? לפיכך בא הכתוב ליחס פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן, לכן אמור הנני נותן לו וגו', גדול השלום שנתן שאין העולם מתנהג אלא על פי השלום. והתורה כולה שלום שנאמר (משלי ג) דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום. אם בא אדם מהדרך שואלין לו שלום, וכן בשחרית שואלין לו שלום, ובערב שואלין לו שלום, וקוראין קריאת שמע וחותמין בשלום: הפורס סוכת שלום, ובתפלה חותמין המברך כו' בשלום. לכן אמור הנני נותן לו וגו' שעדין הוא קיים, וכן הוא אומר: (מלאכי ב) בריתי היתה אתו החיים והשלום."

התנחומא מתאר את המתח שבין חלקי הסיפור, באמצעות הצגת התרעומת של העם על פנחס ודברי ההגנה והברכה של הקב"ה. הקב"ה מגן על פנחס בכך שהוא מייחס אותו לאבי אביו, אהרן הכהן, הידוע במידת השלום שלו. הסבא אהרן, היה "אוהב שלום ורודף שלום אוהב את הבריות ומקרבן לתורה", והנכד, הקנאי האלים, אינו "עשב שוטה" שצמח בערוגת בית אהרן, אלא הוא נצר נאמן למורשת השלום של המשפחה.
עדיין, חסרה בדברי המדרש החוליה המקשרת – כיצד הדרשה על השלום ושבחו, מיישבת את הביקורת על המעשה האלים? את החוליה הזאת משלים המדרש במלים הבאות:
"'והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם ... ויכפר על בני ישראל', וכי קרבן הקריב שנאמר בו כפרה? אלא ללמדך שכל השופך דמן של רשעים כאלו הקריב קרבן."

דברי המדרש אינם פשוטים לעיכול. הריגת רשעים, אפילו בלי דין ובלי משפט, נחשבת בעיני התנחומא לקרבן כפרה. אף אם נאמר שבסיטואציה המסוימת הזאת, שבה נשיא ישראל בגסות ובחוצפה מחלל את קדשי האומה לעיני כל, היה מעשהו של פנחס מעשה ראוי, עדיין לא מובן איך הוא מקושר אל מושג השלום, ומדוע מזכה אותו הקב"ה בברכת השלום בעקבות מעשהו זה.

כפי הנראה, יש לקרוא את דברי התנחומא בכיוון ההפוך. התנחומא מכיר בכך שקיימת סתירה חמורה בין דמותו רודפת השלום של אהרן הכהן, לבין מעשה הקנאות של הנכד פנחס בן אלעזר. משום כך הוא מצביע על התמיהה שבייחוסו של הנכד לסב. שהרי בדרך כלל המדרש סבור, שכשמייחסים את הצאצא לאבותיו, הכוונה היא להצביע על רציפות השושלת הערכית. לפיכך לא רצה יעקב ששמו יזכר על מעשיהם של שמעון ולוי הורגי שכם: "בסודם אל תבוא נפשי ובקהלם אל תחת כבודי". מעשה הקנאות הוא אכן חריג יוצא דופן, וכנגדו מוצבת כל דרשת השלום וברכת השלום הארוכה, כניגוד ומיתוק של האלימות. הקרבן נצרך בעולם של חטא שדורש כפרה. וכשהחטא קשה וחמור, נצרך קרבן מיוחד ונדיר. אולם זו היא חריגה מן הסדר הראוי, מדרכה של תורה ש"כל נתיבותיה שלום". פנחס קיבל את ברכת השלום כדי שלא יצטרך יותר לשלוף חרב ולקנא לאלקיו בדרך זו.
ואכן, משנכנס פנחס לארץ ישראל וחבר ליהושע בהנהגת האומה, הוא מופיע כגורם ממתן, מפייס ומשלים. כאשר בנו שבטי עבר הירדן מזבח ועוררו את חשדם וזעמם של יושבי הארץ שמא הם מתכוונים להתפלג, היה זה פנחס שעמד בראש משלחת הפיוס שמנעה בסופו של דבר מלחמת אחים והגיעה להסכם פיוס. המזבח שנבנה לא הצריך קרבנות, אלא שימש "לעד בינותינו כי ה' הוא האלקים".