A PHP Error was encountered

Severity: Notice

Message: Undefined variable: lang

Filename: inc/common.php

Line Number: 10

בית מורשה - מאמרים: פרשת השבוע - במדבריועץ נישואין
דף הבית > מאמרים > פרשת השבוע > במדבר
מאמרים

פרשת פנחס: יועץ נישואין /

הרב ד"ר יהודה ברנדס

 הדימוי השכיח במקרא ליחסי הקדוש-ברוך-הוא וכנסת ישראל כיחסי איש ואשה, מקיף את כל הדגמים והשלבים של מערכות יחסים זוגיות. החל מדגם של אהבת נעורים רומנטית (ירמיהו ב) או סיפור חיזור מורכב ומלא חיוניות (שיר השירים) דרך סיפור פיגמליון, של אומן המטפח תינוקת עד שהיא גדלה להיות נערה בוגרת הנוטשת אותו ופונה לזנות עם אחרים (יחזקאל טז), ועד לסיפור עגום של זוגיות מתפרקת, זנות, עונש ונקמה של הבעל הזועם אך מחכה לשובה של רעייתו אליו (הושע א-ב). התנחומא בפרשתנו מציג את משה רבנו כ"יועץ הנישואין" של הזוג הזה, שכבר בראשית דרכו נתקל בקשיי הבנה ותקשורת, כמקובל אצל זוגות צעירים: "משל למה הדבר דומה, למלך שנשא אשה, והיה לו שושבין, כל זמן שהמלך כועס על אשתו, השושבין מפייס ומתרצה המלך". (תנחומא בובר פינחס סימן ב)

מגמתה של הדרשה הזאת בפרשתנו היא להסביר את הקשר שבין בקשת משה למנות לו יורש, לבין פרשת מצוות הקרבנות, תמידים ומוספים, המופיעה אחריה. המדרש מסביר את בקשת מינוי היורש כבקשה למנות לו מחליף דווקא לתחום העדין של התיווך בין המלך ורעייתו, ואת הציווי על הקרבנות כתגובת ה' לבקשה זו: "בא השושבין למות. התחיל מבקש מן המלך, אמר לו: בבקשה ממך תן דעתך על אשתך. אמר לו המלך: עד שאתה מצוני על אשתי, צוה לאשתי עלי, שתהא זהירה בכבודי. כביכול, כך אמר הקב"ה למשה: עד שאתה מצויני 'יפקוד אלהי הרוחות לכל בשר', צוה אותם עלי, שיהו זריזין בכבודי. מה כתיב למטה? 'וידבר ה' אל משה לאמר, צו את בני ישראל [ואמרת אליהם] את קרבני לחמי לאשי וגו'" (תנחומא שם).

התפיסה של המדרש את תפקידו של משה רבנו מפתיעה. מה שמדאיג אותו לקראתו מותו אינה בעיית הירושה של מכלול תפקידיו. משה של המדרש אינו מוטרד מהצורך למצוא יורש להנהגת העם בכניסה לארץ ובמלחמותיה, אף לא מישהו שילמדם תורה או ינהגם בדרך המצוות, או כל משימה אחרת מן המשימות שנשא על שכמו. הוא דואג לדבר אחד: מי יטפל בריצוי המלך, בעת שיכעס על אשתו. תגובתו של הקב"ה היא שאם ישראל יהיו זריזים בכבודו – והקרבנות הם האות לכך – אזי לא יהיה צורך בתפקיד הזה כלל .

כידוע, הרעיון לא צלח. עם ישראל לא השכילו להיות "זריזים בכבודו" של הקב"ה לאורך הדורות, והקב"ה לא "נתן דעתו על אשתו" באופן בו נתבקש על ידי משה רבנו. היחסים בין בני הזוג ידעו מעלות ומורדות, הם הגיעו לשיאם ביום חנוכת מקדש שלמה, שהוא "יום שמחת לבו" של המלך (משנה תענית ד ח), והתדרדרו עד לגירוש הרעיה מן הבית – בחורבן הבית ובעת הגלות, בדור האחרון נפגש עם ישראל שוב עם תהומות החורבן והשכול של השואה, ועם תחילתו של תיקון ותשובה עם הקמת המדינה וקיבוץ הגלויות.

תקופת הקיץ היא פרק זמן שבו אנו משחזרים מדי שנה את התהליכים הללו, ראשיתם בחג האביב, ימי שיר השירים, המשכם ב"יום חתונתו" – חג מתן תורה (משנה תענית שם), ומהם לימי הנפילה והריחוק המתחילים בי"ז בתמוז, יום חטא העגל ותחילת המצור על ירושלים, עד עומק התהום של תשעה באב, יום חטא המרגלים והחורבן. משם ואילך מתחילה תנועת ההתקרבות והשיבה, דרך שבע שבתות הנחמה, ועד ימי "אני לדודי ודודי לי" שבאלול, התשובה והכפרה של יום הכפורים, ושמחת החג המסתיימת ב"עצרת תהיה לכם" – חגיגה פרטית של שמחת תורה, בין המלך ורעייתו.

אחת המסקנות החשובות העולות מדברי התנחומא היא הבנת התפקיד המרכזי של מנהיג בישראל: עשיית שלום בין המלך לאשתו. בתחילתה של הפרשה אפשר היה לחשוב ששלום שכזה ניתן להשיג על ידי מעשה קנאות כשל פנחס, שהסיר את חמתו של הקב"ה מעל ישראל בהרגו את זמרי ואת המדיינית, אולם פנחס אינו מועמד לרשת את משה רבנו. קנאות לשם ה', אינה דרך של הנהגה, היא דרך קיצונית שנעשית במקרי חירום על ידי אנשים חריגים. דרך ההנהגה שהנחיל משה רבנו ליורשיו, והתקוה שהביע בבקשתו "יפקוד ה' אלקי הרוחות איש על העדה, אשר יצא לפניהם ואשר יבוא לפניהם", היא הנהגה על ידי אדם שניחן ביכולת לרצות את הקב"ה, שיכול ללמד זכות על ישראל ולהתבונן בהם בעין טובה, גם כאשר הם חוטאים ושכחי אלוה. מובן, שמן העבר השני תפקידו גם לקרב את ליבם של ישראל לאביהם שבשמים.